על עבודת הפסיכולוג
פעמים רבות מתרכזת עבודת הפסיכולוג במרחב המשחקי של המטופל, כלומר, באותו מרחב מדומיין של תקוות, דמיון ומההוויים לא ממומשים של המטופל. זהו מרחב המשלב עבר, הווה ועתיד. שלושת הזמנים מתייצבים יחדיו ליצירת המשאלה המדומיינת של המטופל. מחד, זהו מרחב הנשען על זיכרון של "חוויה קודמת, על פי רוב מימי הילדות, אשר בה הגיעה המשאלה לכלל התגשמות", כדברי פרויד. מנגד, "נוצר מצב שיש בו היטל לעתיד המופיע כהגשמת המשאלה". כלומר ההווה הטיפולי, נשען על חלום בהקיץ עתידי, מה שהמטופל "רוצה" שיהיה לו – בהתבסס על זיכרון העבר, או כדברי פרויד: "המשאלה משתמשת בעילה מן ההווה בשביל ליצור ממופת של העבר תמונת היטל על העתיד".
טרום מחשבה על פרויד
אבל עוד בטרם שאני מתחילה לכתוב, אני תוהה: כמה זניחה יכולה להיות כיום מחשבה על פרויד? כל מחשבה. מי בכלל קורא אותו היום, בעידן צרכני וצעקני זה? למעט אולי יודעי חן ותורת הנסתר, סטודנטים בתחום, אנשי מקצוע ומתנגדיו של פרויד. האם יש בכלל אדם מן הישוב שמתעניין בפרויד? ששמע עליו, שהחליט להעמיק את הקריאה אודותיו, שפתח ספר של פרויד סתם ככה? שלא למטרות הכנה לפסיכומטרי, מבחן סמסטר או בחינות לשכה. ואם כן, הביאוהו לכאן ונדעהו, נדבר גלויות, יש או אין?
האם הגודל קובע?
מה בין גודלו של הטקסט ובין התוקף המדעי שלו? "המשורר וההזיה" הוא מאמר פורץ דרך, כזה שהגדיר ושינה את השיח הציבורי והמדעי, והוא רק בן כ 7.5 עמודים בלבד [תרגום אריה בר, הוצאת דביר]. מסתבר שהגודל לא קובע. אז מה כן? מה יש בו, במאמר, במשורר? מה יש בה, בהזיה? בכל זאת יש בה "משהו".
הפסיכולוג מול ילד שהפך למבוגר
פעמים רבות מתנקז המרחב הטיפולי לחזרה אל הילדות של המטופל. שם, בזיכרונות הילדות של המטופל, טמון זרע הפורענות של מצוקות חייו כמבוגר בעולם הממשות.
כשהיה הילד ילד הוא שיחק בדרך כלל במשחק שבו הוא דמיין את עצמו כמבוגר. זוהי המשאלה הילדותית הגדולה מכל. לילד יש יכולת אבחנה בין המשחק ובין המציאות שעליה הוא נשען ושאותה הוא מחקה חיקוי משחקי. כשהיה הילד ילד, הוא נהנה מחוויית המשחק.
המרחב המשחקי של הילד, דומה למרחב ההזיה אצל המשורר המבוגר. עתה הוא מתגעגע לאותה חוויה ואינו מוכן לוותר על העונג שידע אי פעם בחייו, וכמבוגר הוא הוזה הזיות, בונה מגדלים באוויר, חולם בהקיץ.
*המאמר אינו פרי עטה של תמר טלמור כהן*
לייעוץ צלצלו אליי – תמר טלמור כהן:
054-5637073