טיפול בכתיבה לחיים נחמן ביאליק – חלק ראשון

טיפול בכתיבה למשורר הלאומי

בפעם הראשונה שביאליק נכנס לקליניקה של דר' רוזנבאום, הוא שתק. גם דר' לאוניד רוזנבאום הביבליותרפיסט שתק. שניהם שתקו. לקח לו, לביאליק, זמן מה להפשיר מהקור ששרר בחוץ ולהשתחרר מהמעיל והכובע, הצעיף והכפפות. היה זה חורף שנת 1910 באודיסה והמשורר הלאומי השתעל וביקש כוס תה. אני הייתי זבוב על הקיר וכל הסיטואציה היתה הזויה, אבל התרחשה במלואה. הכל עוד חי בזכרוני כאילו התרחש היום בבוקר. הביבליותרפיסט הקדים את זמנו בלפחות חמישים שנה. אני הקדמתי את לידתי בלפחות תשעים שנה. וכיום, לאחר ששניהם כבר נאספו אל אבותיהם, נותרתי העדה החיה היחידה לספר את הסיפור המופלא של הטיפול בכתיבה שעבר המשורר הלאומי בקליניקה של הביבליותרפיסט והפסיכותרפיסט דר' לאוניד רוזנבאום.

מאה שנים של בדידות

אני נותרתי העדה היחידה לטיפול בכתיבה שעבר ביאליק. כמאה שנים עברו מאז שביאליק עבר טיפול בכתיבה. אני חיה מאז ועד היום כמו גיבורת אורלנדו, ספרה של וירג'יניה וולף, צעירה לנצח. אני עושה הליכות בים בבוקר ואחר הצהריים, נושמת עמוק את אויר הים בבוקר ואת הבריזה של אחר הצהריים ושוקעת בחול העמוק בשמחה. תמיד בשמחה. למרות המאהבים הרבים שהיו לי ואינם, ולמרות קללת הנעורים הפיזיים, אני ממשיכה לגדול ולהתבגר עם השנים. לקח לי יותר ממאה שנים להעיז ולספר את כל מה ששמעתי בין כתלי הקליניקה של דר' רוזנבאום הביבליותרפיסט. מאה שנים של בדידות.

משך הטיפול בכתיבה

משך הטיפול בכתיבה ארך ארבע שנים, החל משנת 1910 ועד לשנת 1914. ארבע שנים מלאות תהפוכות שבמהלכן נחשפתי ממקור ראשון לפרץ יסוריו של ביאליק, כפי שעלה על שולחן הניתוח הפסיכותרפי והביבליותרפי. כל הפגישות נשאו אופי אחיד: שיחה ראשונית שבעקבותיה כתב ביאליק בהנחיותו של דר' רוזנבאום במשך כעשר דקות רצופות לערך, ואז קריאת הכתוב ושיחה אודותיה. ביאליק כתב כתיבה חופשית, רצופה, כמעט אוטומטית, ותמיד בפרוזה קצרה וחתוכה. היתה לו מחברת שחיכתה לו בקליניקה והוא מעולם לא לקח אותה איתו. המחברת נותרה שם על המדף אצל דר' רוזנבאום. ביאליק אהב לבוא לקליניקה של דר' רוזנבאום. שניהם היו יהודים ולשניהם היתה תחושת שייכות קהילתית שהורכבה משעטנז ושילוב של היותם רוסים, מיעוט יהודי, משכילים, שאמנם התפקרו מהדת היהודית אבל עדיין היו קשורים בעבותות למסורות של אידישקייט, מנהגי מטבח יהודיים והומור אידי, בשילוב עם פולקלור רוסי, הירואיות וגאווה לאומית. שניהם היו חלק מתופעה תרבותית ייחודית.

דר' רוזנבאום ושיטת הטיפול הנפשי בכתיבה

חשוב להבין שבאותן שנים של ראשית המאה העשרים, חל ברפואה תהליך מואץ של התפתחות, אך ידם של הרופאים המטפלים בחולי נפש קצרה מלהושיע. חולי הנפש היו בדרך כלל מורחקים מהחברה ומאושפזים במוסדות סגורים ולרופאים לא היה כל טיפול להציע להם. המושג של טיפול נפשי בכתיבה לאנשים רגילים הזקוקים לתמיכה רגשית ובניית עצמי – לא היה קיים כלל ועיקר. ד"ר לאוניד רוזנבאום היה רופא מוערך והוא קיבל לידיו ניהול של מוסד לחולי נפש באודסה. הוא פיתח תאוריה שמצביעה על קורלציה בין מחלות הנפש לבין כתיבה בז'אנרים שונים כולל כתיבה אוטומטית. הטיפול שהציע לאותן מחלות נפש היה טיפול נפשי בכתיבה. כל מקרה – והסוגה שלו, הצורה התוכן, סגנון הכתיבה שלו. הרופא דיווח במשך שנים רבות על אחוזי הצלחה גבוהים ביותר של טיפוליו, והתאוריה שלו פורסמה בירחונים רפואיים נחשבים וזיכתה את בעליה בתהילת עולם. במשך שנים טיפל ד"ר רוזנבאום במטופליו תוך תיעוד תוצאות, סטטיסטיקה ותמיכה בחולים. מידי מספר שנים, קמו אנשי מדע שהעזו להטיל ספק בשיטתו של ד"ר רוזנבאום ודרשו לחקור את הנושא, אך האשמותיהם את הרופא המהולל, נבלמו והושתקו והטיפול בכתיבה המשיך באין מפריע במשך 27 שנים . וכיצד סיים ד"ר לאוניד רוזנבאום את חייו? איבד את שפיותו, אושפז במוסד פסיכיאטרי ושם הלך לעולמו. תלמידיו המשיכו את דרכו עד שנות ה 60, שאז הומצא המונח "ביבליותרפיה", ועד היום. כל הפסקה ההיסטורית הזו היא בדותה אחת שלמה, אבל חיננית בדרכה שלה.

חייגו אליי ואעזור לכם בשמחה:
054-563-7073

הקליניקה של דר' רוזנבאום

ביאליק אהב מאוד לבוא לקליניקה של דר' רוזנבאום והיה ממתין בציפייה מודרכת לאותן פגישות שבועיות. על השולחן היתה מונחת תמיד קערית עם שרשרת בובליקים, כעכים רוסיים. על הקיר היו תלויים מטרייה צרפתית ושני רובי ציד ישנים. את הבית ניהלה סוכנת נאמנה בשם מאריה, שהיתה כבת שישים פלוס, ושנהגה לקרקר סביב הדוקטור בתלבושת של משרתת צ'כובית ולהגיש תה מסמובר גדול שניצב מעל האח שבפינה. היה זה בית חמים ועוטף, עם שטיחים על הרצפה, מרבדים על הספות, וילונות כבדים על החלונות וריחות של תבשילים שעלו ממטבחה של מאריה. בשביל ביאליק היתה כל פגישה שבועית בקליניקה, רגע של חום, מנוחה ונחמה בתוך כל ההמולה הכאוטית של חייו.

מהי ביבליותרפיה?

הביבליותרפיה היא שיטת טיפול רגשי דינמי השייכת למשפחת הטיפולים באמנויות. בכולנו מקננת המשאלה להיות מובנים ולהבין את עצמנו. תחושת המובנות בתוכי וכלפי הסביבה מתאפשרת בכתיבה כאשר אנו מוצאים את הביטוי המילולי הלוכד ברשתו מתוך מעמקי נפשנו תחושה חמקמקה, ונותנים לה מקום על הדף, וכך לעיתים גם מקום בנפשו של הזולת הקורא. במהלך טיפול ביבליותרפי, נעשה שימוש תרפויטי בספרות, והיא נוכחת במפגשים הטיפוליים באמצעות כתיבה וטקסטים. ביאליק אהב מאוד את הטיפול בכתיבה והרגיש בו כמו דג במים.

בביבליותרפיה וכתיבה

עבודה באמצעות כתיבה היא כאמור דרך מרכזית בטיפול הביבליותרפי. הכתיבה מאפשרת לנו לטייל בתוך עולמנו הפנימי ולהתבונן בעצמנו. בטיפול בכתיבה אנו חווים מחדש חוויות רגשיות ומגלים בתוכנו גילויים חדשים. בטיפול בביבליותרפיה, בדומה לטיפול פסיכולוגי, העבודה הטיפולית נעשית בראש ובראשונה באמצעות הקשר עם המטפל. ביאליק אהב מאוד את לאוניד הביבליותרפיסט שלו ונקשר אליו במהלך ארבע השנים של הטיפול בכתיבה.

טיפול בכתיבה ועיבוד חוויות

ביאליק מצא מרחב נכון עבורו בטיפול הביבליותרפי. טיפול בכתיבה מעודד עיבוד של חוויות מן העבר ומאפשר למטופל להתרכז פנימה ולחפש כיוונים חדשים. באמצעות הטיפול בכתיבה יכול היה ביאליק להתחבר למשאביו הפנימיים ולמצוא את פתרונותיו הייחודיים תוך חיפוש התשובה מבפנים. הכתיבה עצמה והדיאלוג שהתפתח עם המטפל לאחר מכן איפשרו לביאליק לעבד חוויות משמעותיות שעבר בחייו, להבין את הרישומים בנפש שחוויות אלה הותירו בו, להפוך חלקים מסויימים מעולמו הפנימי המורכב והלא מודע – למודע, להיות יותר במגע עם רגשותיו, ולבחור את בחירותיו בחיים מתוך תחושת חופש יחסית ושלמות עם עצמו. דרך הטקסטים שביאליק השאיר אצל דר' רוזנבאום התאפשר לחזור אל תכנים משמעותיים שעלו בטיפול שוב ושוב וכך להרחיב ולהעמיק את תהליך העיבוד.

עשרים שנות שתיקה שירית

בגיל ארבעים לערך סיים ביאליק את הטיפול הביבליותרפי והפסיכותרפי, שבמהלכו צפו ועלו תכנים קשים וטראומות ילדות שלו. אז גם הפסיק לכתוב שירה. כעשרים שנים מאוחר יותר, בסביבות גיל שישים, חזר ביאליק לאותם תכנים רגשיים שעלו במהלך הטיפול בכתיבה וכתב את מחזור שירי "יתמות", לאחר כעשרים שנות שתיקה שירית. שירי "יתמות" הם למעשה השירים האחרונים שכתב ביאליק בימי חייו. המחזור מכיל ארבעה שירים: "אבי", "שבעה", "אלמנות" ו"פרידה". עד לכתיבת מחזור שירי "יתמות" כתב ביאליק רק תשעה שירים, רובם לא נחשבים מפאר יצירתו. החל משנת 1911, ביאליק כמעט שלא כתב שירה עד מותו בשנת 1934. ארבעה שירים נכתבו בשנים ,1915 – 1916 שניים ב 1923 ושלושה ב1931.
התכנים הרגשיים שעלו במהלך הטיפול בכתיבה אצל דר' רוזנבאום, הם אלה שתדלקו והזינו עשרים שנים מאוחר יותר את מחזור שירי "יתמות". המעגל שנפתח ותיבת הפנדורה של מצוקות הילדות של ביאליק, ומה שהתחיל עשרים שנה קודם לכן, בטיפול בכתיבה, נחתם ונסגר והסתיים בכתיבת מחזור שירי "יתמות".

על מה דיבר ביאליק בטיפול בכתיבה?

ביאליק דיבר אצל דר' רוזנבאום בעיקר על ילדותו ונעוריו. זוהי התקופה המכוננת בחייו וממנה שאב את עיקר החומרים לשירתו האוטוביוגרפית. הוא נולד בשנת 1873, בכפר ראדי סמוך לעיר ז'יטומיר וילדותו עברה עליו בחיק הטבע הכפרי. היתה לו אחות גדולה ממנו ואח קטן ממנו. בגיל שש, עקב קשי פרנסה, עברה המשפחה לפרבר ליד ז'יטומיר ואביו פתח שם בית מרזח. הפרידה מהכפר היתה קשה לביאליק. בפרבר הוא נשלח ללמוד בחדר, שם התחבב על חבריו ומלמדיו. אולם בגיל שבע התייתם ביאליק מאביו וראה בחוסר אונים את אמו בוכה ומתפללת לחסד וללחם. חוויית ההתייתמות, כמו גם החוויות מבית המרזח, שבו התבזה אביו בהענקת שירותים לאנשים שתויים, באו לידי ביטוי במחזור שירי "יתמות".

אמא אמא אל תבכי

חבר ילדות מתאר בעדותו, ביקור בביתו של ביאליק, שבמהלכו ראה את ביאליק "לוחץ בחוזקה את ידיה, דמעות חנקו את גרונו, והוא ביקש: 'אמא, אמא, אל תבכי". כחודשיים-שלושה לאחר מכן, מחמת הרעב והעוני, נשלח לבית סבו, אבי אביו, שהיה יהודי מסורתי, נוקשה וקפדן. יסורי האב והאם, נטישת הבית והכפר, מות האב, נטישת האם, רשעות הקרובים בבית הסב – הולידו בליבו רגשי קיפוח, אי ביטחון, ואי שקט. שחזור חוויות אלו בקליניקה של דר' רוזנבאום נרשם כתקופה קשה ביותר, וביאליק היה סוער מאוד באותן פגישות טיפוליות.

גילוי עריות בטיפול בכתיבה

אחד הרגעים הקשים בטיפול היה כאשר ביאליק שיחזר פגיעה מינית שעבר בילדותו. הזכרון הקשה עלה בתודעתו לאחר חלום שחלם בלילה. ביאליק הגיע אותו בוקר סוער ומבוהל לקליניקה של דר' רוזנבאום. הוא ביקש פשוט לכתוב בכתיבה אוטומטית את כל העולה בו ללא סינון. כתיבה חופשית זו העלתה את הזכרון המבעית. אני בוחרת שלא להרחיב כאן אודותיו. אומר רק זאת: בתקופה הראשונה של מגורים אצל הסב, עבר עלבונות והשפלות מצד הסובבים, וכנראה היה קורבן לגילוי עריות מצד אחד מאחיו החורגים.

נעוריו ובגרותו של ביאליק הצעיר

נעוריו ובגרותו של ביאליק הצעיר מתאפיינים ביציאה לעצמאות ובחיפוש דרך כמשורר.
בגיל שלוש עשרה יצא מהחדר ולמד, לבד או בחברותא, בבית המדרש, שם הצטיין בלימודיו ונשלח בגיל שש עשרה לישיבת וולוז'ין. בגיל שבע עשרה, קיץ 1991, הוא עזב בחשאי את הישיבה בוולוז'ין, ונסע לעיר הגדולה אודסה כדי ללמוד למודים מסודרים וכדי למצוא דרך לסופרי אודסה ועורכיה. בעיר אודיסה שהה שישה חודשים בעוני רב, ופגש שם את לילנבלום, אחד העם ורבניצקי. אז גם פרסם את שירו הראשון "אל הציפור" בכתב העת "הפרדס". חמישה חודשים לאחר שהגיע לאודסה, נסגרה ישיבת וולוז'ין בהוראת השלטונות וסבו של ביאליק שכב על ערש דווי. ביאליק נאלץ לחזור לבית נעוריו. זמן מה לאחר מכן מת אחיו ואחר כך מת סבו. בגיל עשרים השתדך למאניה אברבוך והצטרף לעסקיו של אביה.

השיר הראשון, "אבי"

השיר הראשון, "אבי", נכתב בשנת 1932 והוא משיאי הכתיבה של ביאליק. פסגה צרופה. השיר עוסק בהתייתמותו מאביו בגיל חמש. זהו גם הרגע המכונן של חייו כאיש בוגר, שהתרחש בהיותו בן חמש בלבד, ילד קט וחסר מגן. החיים עצרו מלכת. הפער הגדול בין מה שהשיג בחייו כמבוגר, ובין הרעב החסר וההעדר שחש כילד יתום בן שש, ועודנו חש כיום בין כתלי הקליניקה, היכה אותו בתדהמה.
"אבי"
לֹא-רַבַּת רָאִיתִי אֶת-אָבִי, לֹא-אָרְכוּ יָמָיו עִמִּי,
בְּעוֹדֶנִּי רַךְ וְקָטָן וּבְטֶרֶם אֶשְׂבַּע צַלְמוֹ,
בִּקְרֹא עוֹד עֵינַי לְרַחֲמָיו וְרֹאשִׁי לְמַחֲסֵה יָדוֹ,
לְקָחוֹ הַמָּוֶת מֵעָלַי, הִפְרִיד בֵּין שְׁנֵינוּ לָנֶצַח…
…וְהוּא גַלְמוּד כְּשֶׁהָיָה שֵׂרַךְ נְתִיבוֹ, נְתִיב הַתְּלָאָה,
שָׁחָה לֶעָפָר נַפְשׁוֹ מֵרֹב נֵטֶל וְאַמֵּץ כֹּחַ,
וּבְהָעֵק הַמַּשָּׂא מְאֹד – לֹא עָמַד לִבּוֹ, כִּי נִשְׁבַּר,
וַיִּפֹּל תַּחְתָּיו פִּתְאֹם וַיָּמָת בַּחֲצִי יָמָיו.
כְּתוֹא מִכְמָר, עַל אֵם הַדֶּרֶךְ, כָּרַע נָפַל אָבִי.
נָפַל וְלֹא הוֹסִיף קוּם.

זהו תיאור מותו של האב, שבא בחטף ובלי הכנות מוקדמות. היעדר האב מחייו של ביאליק הילד ליווה אותו כל חייו. היו צמתים בחייו שבהם חש בחריפות רבה יותר את היעדרו של האב, כמו בימי חג, ימי הולדת, אירועים משפחתיים, תחילת שנת לימודים או סופה, ימי זיכרון. כך גם ברגעי שפל ואכזבה, כשלון ומצוקה יומיומית. לא פעם חש קנאה במי שיש לו אב ואף נהג לאמץ לו תחליפי אב שונים, מורים, מדריכים, רבנים ומנטורים לחיים, כמו למשל הסופר אחד העם, שהיה לו כאב חלופי וסופר נערץ עליו.

טומאה וטוהר בטיפול בכתיבה

ביאליק היטלטל בין תחושות של טומאה וטוהר במהלך הטיפול בכתיבה – בין ניקיון ולכלוך, ונקרע בין שני הקטבים הללו שוב ושוב. לא פעם ביאליק פרץ בבכי כשנפגש לפתע בתוך כתלי חדר הטיפולים עם דמותו הזכה והתמימה כילד קטן בן שבע. במהלך הטיפול בכתיבה, עלה וצף אותו ילד בן השבע, חי ונושם כאליו לא עבר יום מאז, החייה והעיר שוב מחדש את רגעי הדרמה שטלטלה אותו אי אז כילד.
מוּזָר הָיָה אֹרַח חַיַּי וּפְלִיאָה נְתִיבָתָם,
בֵּין שַׁעֲרֵי הַטָּהֳרָה וְהַטֻּמְאָה נָעוּ מַעְגְּלוֹתָם יָחַד,
הִתְפַּלֵּשׁ הַקֹּדֶשׁ בַּחֹל וְהַנִּשְׂגָּב בַּנִּתְעָב הִתְבּוֹסֵס.
בִּמְעָרַת חֲזִירֵי אָדָם וּבְטֻמְאַת בֵּית מַרְזֵחַ,
בְּאֵדֵי נֶסֶךְ פִּגּוּלִים וּבְעַרְפִלֵּי קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה,
מֵאֲחוֹרֵי חָבִיּוֹת מֶזֶג, עַל-גַּבֵּי סֵפֶר צְהֻב-גְּוִילִים
נִגְלָה עָלַי רֹאשׁ אָבִי, גֻּלְגֹּלֶת קָדוֹשׁ מְעֻנֶּה,
כַּעֲרוּפָה מֵעַל כְּתֵפֶיהָ צָפָה בְעַנְנֵי עָשָׁן,
פָּנִים דָּוִים מִצַּעַר וְעֵינַיִם זֹלְגוֹת דָּם;
דּוּמָם עָמַדְתִּי בֵּין בִּרְכָּיו וְעֵינַי תְּלוּיוֹת בִּשְׂפָתָיו,
הָמוּ שִׁכּוֹרִים מִסָּבִיב וּסְבוּאִים סָפְקוּ בְקִיאָם,
מִפְלְצוֹת פַּרְצוּפִים נֶאֱלָחִים וְזִרְמַת לְשׁוֹן שִׁקּוּצִים,
נַעֲווּ הַכְּתָלִים מִשְּׁמֹעַ, הַחַלּוֹנוֹת חָפוּ פְּנֵיהֶם,
רַק אֶל אָזְנִי לְבַדָּהּ, אֹזֶן יֶלֶד לֹא מְטֻמָּאָה,
נָזַל וַיְפַכֶּה חֶרֶשׁ לַחַשׁ שְׂפָתַיִם טְהוֹרוֹת,
לַחַשׁ תּוֹרָה וּתְפִלָּה וְדִבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים.
דמעות הדם הנוזלות על לחייו של האב, גולגולתו המעונה והערופה, אל מול מפלצות השיכורים הסובאים סביב, היו תמונות שרדפו את ביאליק בחלומותיו. השיכורים הגויים על רקע המסבאה והאלכוהול – הם הטומאה, ולמולם האב ובנו – הם הקדושה. המורכבות של קיום קודש לצד חול, נעלה יחד עם גס ונחות, התפצל בנפשו לשסע שלא נותן מנוח. על החבל הדק שנמתח בין שני הקצוות הללו התהלך ביאליק כל חייו, כלוליין על חוט.

השיר השני, "שבעה"

השיר השני, "שבעה" עוסק בתחושת האבל. רק אז עולה התחושה בבהירות ומנוסחת לראשונה בעוצמה שכזו. השיר מציף תחושות קשות של קדרות של אבל מייסר ושל אם בודדה ושלושת גוזליה היתומים, המוצגים כציפורים מבועתות. היעדרו הפתאומי של האב, תחושת חסרונו והמחסור הפיזי שבעקבותיו, מוצגים בצורה חיה ובהירה.
"שבעה"
…אָז תֵּרֵד עֲנָנָה לַבַּיִת וַתִּרְבַּץ בְּצֵל קוֹרָתוֹ,
כְּהַר אֵבֶל נֶעֱרָמָה וּכְגוּשׁ קַדְרוּת עֲרֵלָה,
לַשְׁכִּין עָקָה בַחֲלָלוֹ וּלְמַלֵּא פִנּוֹתָיו עָגְמָה,
שָׁחֲחוּ תַחְתָּהּ מִפַּחַד אֵם עַל שְׁלֹשֶׁת גּוֹזָלֶיהָ,
אֲחוּזֵי מָגוֹר וּבְעָתָה כְּצִפֳּרִים הִדְבִּיקָתַם סֹעָה
בְּזָוִית אֲפֵלָה נִכְנָפוּ, אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ נִלְחָצוּ,
חֲלוּצֵי נַעַל יָשְׁבוּ לָאָרֶץ, צְנֵפָה אַחַת אֲבֵלָה,
חֶרְדַּת אֱלֹהִים בְּעַצְמוֹתָם וּלְשׁוֹנָם לְחִכָּם דָּבֵקָה.

במהלך הטיפול בכתיבה, העלה ביאליק פעמים רבות זיכרונות מאותם ימי שבעה ואבל שאחרי ההלוויה של האב.

דמות האם הקדושה בטיפול בכתיבה

דמות האם הקדושה שבה ועולה שוב ושוב בטיפול. ביאליק אינו מעז לבקר את אימו על שנטשה אותו. לא בשלב הזה של חייו וגם לא מאוחר יותר. הוא מציג את דמות האם כקדושה, גם במהלך הטיפול בפני דר' רוזנבאום וגם בשיר "שבעה".
יָשְׁבָה אִמִּי, הֶחֱרִישָׁה, קְרוּשָׁה בְאֶבְלָהּ יָמִים,
פָּנֶיהָ – מִקְשַׁת קֶרַח, לִבָּהּ – אֶבֶן דּוּמָם,
אֶת-שְׂעָרָהּ עַד לְשָׁרָשָׁיו הִקְפִּיאוּ בִעוּתֵי יוֹם קָרוֹב,
שָׁחָה קוֹמָתָהּ פִּתְאֹם, גְּבָעוֹת נָפְלוּ עָלֶיהָ:
אֵיכָה תַעֲמֹד יוֹם אֶחָד – וּשְׁלֹשָׁה יְתוֹמִים עַל צַוָּארָהּ?
אֵיכָה תִשָּׂא לְבַדָּהּ עִצְּבוֹן יְמֵיהֶם וְלֵילוֹתָם?
אֵיכָה תַטְרִיפֵם לָחֶם, אֵיכָה תַלְבִּישׁ מַעֲרֻמֵּיהֶם?
מִי יוֹרֵם דֶּרֶךְ תְּבוּנוֹת וּמִי יַנְחֵם בְּמַעְגְּלֵי יֹשֶׁר?
מִי יַדְלִיק נֵר הָאֱלֹהִים עַל סִפְרֵי קֹדֶשׁ בַּלֵּילוֹת
וּמִי יַרְנִין שְׁחָרֶיהָ בְקוֹל תּוֹרָה וּתְפִלָּה?
מִי יָבִיא מִדֵּי שַׁבָּת מַלְאֲכֵי הַשָּׁלוֹם הַבָּיְתָה
וּמִי יְעַדֵּן חַגֶּיהָ בִּזְמִירוֹת נֹעַם וּרְנָנָה?

זהו תיאור של אם מוזנחת, שיערה מקליש, שורשיו חשופים וכתפיה שחו. זוהי אם שהועם יופיה והוחלף בתיאורי עוני השזור בכיעור. ההתמודדות שלה במחסור בכסף, אוכל, בגדים וצרכים בסיסיים של קיום, ועימם גם הנטל הרגשי הנלווה למצב זה.

האב הנעדר-נוכח בטיפול בכתיבה

תמונת האב הנעדר-נוכח מופיעה אצל ביאליק שוב ושוב בטקסטים שכתב במהלך הטיפול כמו גם בשיריו המאוחרים. האב המת חי ונוכח בחוויה של הילד בן השבע, ושל המשורר בן השישים. נוכחות האב מופיעה באמצעות החפצים שלו שהופכים לאיקונוגרפיה קדושה. כך למשל לקראת סוף השיר "שבעה":
פָּנוּי עוֹמֵד כֵּס אָב, נִכְלָם – מֵסַב הַכָּבוֹד,
רֵיק מוּטָל תִּיק הַטַּלִּית, תַּרְמִיל מָעוּךְ וּמְחֻלָּל,
סָגוּר וּמְסֻגָּר "סִדּוּר" אַבָּא, נֶאֶלְמוּ דַפָּיו לָנֶצַח,
נִתְאַלְמֵן אֲרוֹן הַסְּפָרִים, נִתְיַתְּמוּ שׁוֹכְנֵי שְׁפַתָּיו,

תמונת הכסא הריק, האביזרים והחפצים של האב, המוטלים בלי חיים ונטולי תכלית, מתוכם עולה תחושת היתמות. כל אלה אפפו את המשורר הלאומי במשך חמישים וחמש שנים, עד שעלו על הכתב בהיותו בן כשישים. ביאליק נשא עימו את המטענים הרגשיים והנפשיים שעלו במהלך הטיפול בכתיבה, עוד שנים רבות אחרי שהטיפול כבר הסתיים.

השיר השלישי, "אלמנות"

השיר השלישי, "אלמנות", מתאר את שגרת העוני והיתמות בהווי היומיומי המפרך בימים שאחרי האירוע המכונן של מות האב שבא בחטף. אל מול הדרמה של המוות, מצויירים כרגע רגעי העוני המרוד והשגרה המייאשת של מצב האלמנות. בעיקר ניכרת הירידה המיידית באיכות החיים.
אִמִּי, עֲנִיָּה סֹעֲרָה, לֹא נֻחָמָה וְלֹא רֻחָמָה!
רְאִי, זָרְקָה שֵׂיבָה בִצְדָעַי וּמִצְחִי מְסֻרְגָּל וּמְשֻׂרְטָט,
רַבַּת הָכְלַמְתִּי מִנְּעוּרַי וָאֶלְמַד לִסְלֹחַ רַבַּת,
אַךְ חֶרְפַּת עָנְיֵךְ וּמְרוּדַיִךְ עוֹדֶנָּה כַמּוֹקֵד בַּעֲצָמַי,
לֹא אוּכַל כַּפְּרָהּ…
הָיְתָה אַיֶּלֶת הַבַּיִת לְתַנַּת מִדְבָּר זוֹלֵלָה!
נִדְהֶמֶת וְנִבְהָלָה כֻלָּהּ, רוֹעֶדֶת כְּעָלֶה נִדָּף,
עַל חָרְבוֹת בֵּיתָהּ וְשִׁמֲמוֹת חַיֶּיהָ הֻצְּגָה פִתְאֹם
חֲשׂוּפָה וְרֵיקָה מִכֹּל, לְלֹא מַחְסֶה וּמִבְטָח,
מוּל זַעַף פְּנֵי יָמִים קוֹדְרִים וּצְבָא בַלְהוֹתָם.
בָּדָד וּבְאֵין נֶשֶׁק עִמָּהּ, עֲזוּבָה לְנַפְשָׁהּ וּלְכִשְׁלוֹנָהּ,
נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתְּלָה יוֹם יוֹם אֶת-מְרִי גוֹרָלָהּ.

תמונת האם האלמנה שהיתה לאיילה והפכה לתנה, "חשופה וריקה מכל, ללא מחסה ומבטח". זוהי אם שחולשתה גלויה וכשלון בדידותה מהדהד למרחוק. השיר מציג את עוצמת התיאור הקורבני של האם ואת האלהתה של האם לדרגת קורבן מיתי ואלמותי. המדונה של החיים. האיקונה הבוכיה. האלגיה הנסוכה על חייה לבלי שוב. המצב המצמית שבו היא נמצאת ושאין ממנו מוצא. ביאליק הזדהה מאוד עם מצבה של האם וכאב את כאבה ממקום של בן וגבר לעתיד אשר רוצה לגונן על אמו ולדאוג למחסורה. הוא הרבה לספר עליה בכאב לדר' לאוניד רוזנבאום במהלך הטיפול. הוא כתב עליה דיבר עליה וזכר אותה בחום ובאהבה.

היעדר האב המגונן, אל מול חולשת האם הנעזבת
היעדר האב המגונן, אל מול חולשת האם הנעזבת, עלה לא פעם במהלך הטיפול בכתיבה. ביאליק גונן על אימו, ותיאר אותה בעדינות וברוך. במהלך הטיפול בכתיבה, הוא הגיע להבנה העמוקה שחל כאן היפוך תפקידים, ולמעשה ביאליק הילד התבגר בטרם עת, ניסה למלא את מקום הגבר בבית וביקש להחליף את האב המת. מפליא הדבר עד כמה מסוגל הילד בן החמש להכיל את כאבה של האם. אין שם מקום לכאבו שלו. הוא בוחר להתרכז בראש ובראשונה בצרכיה של האם האלמנה, והם קודמים לצרכיו שלו כילד יתום. הוא מבין לליבה, במחיר של חוסר מגע עם רגשותיו וצרכיו הנפשיים. היכולת של ילד בן שבע, ושל משורר בן שישים – לבטא את כאבה של האם ולצייר את תמונת עולמה בצורה כל כך רגישה ומפורטת, באה על חשבון תמונת עולמו. הוא פחות חשוב ממנה ורגשותיו זוכים לייצוג קטן יותר מרגשותיה של האם.

תמר טלמור כהן – מומחית לטיפול בכתיבה:
054-563-7073

ההצדקה לנטישה בטיפול בכתיבה

ההצדקה לנטישה כפי שעלתה ממעמקי נפשו של ביאליק בשיחותיו עם דר' לאוניד רוזנבאום כמעט מתריסה. תיאור האם האלמנה, כדובה שכולה, כאיילה שהפכה לתנה, וכאישה ענייה שאיבדה מיופייה, כל זה נועד כהכנה לבאות. בשיר 'אלמנות' זהו אמצעי אמנותי שמקדים את המאוחר, מכין את הקורא לקראת סופו של השיר. ושם, בסוף השיר, יוצא המרצע מן השק ומתגלה האמת המרה: המשורר בונה את דמותה החיובית של האם הקדושה ומצדיק ומרומם את מצבה הנפשי לאורך כל השיר – רק כדי לספר לנו בסוף השיר שהיא למעשה נטשה אותו בילדותו. ההצדקה לנטישה נבנית לאורך כל השיר, ומוצגת בסופו, לכאורה ללא שיפוט שלילי של האם.
… וְאִם זָרָה לָכֶם שְׂפָתָם,
הוֹסִיפוּ שַׁאֲלוּ עוֹד אֶת-הָאֵם הַמִּצְרִית, תּוֹעַת הַמִּדְבָּר,
מֶה הָיָה לָהּ וּלְלִבָּהּ בְּהַשְׁלִיכָהּ אֶת-יַלְדָּהּ הַצָּמֵא,
מַאֲכָל לַשָּׁרָב, תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִים, – וּשְׁעַרְתֶּם אוּלַי כָּמוֹנִי,
מָה רָאֲתָה אִמִּי עַל כָּכָה וּמָה הִגִּיעַ אֶל נַפְשָׁהּ,
בְּאוֹתוֹ הָעֶרֶב הַמַּר וְהַנִּמְהָר, אוֹר לְיוֹם הַפְּרֵדָה,
שֶׁכָּכָה הִתְרַפְּקָה עָלַי וְכָכָה נִפְעֲמָה וְנָבוֹכָה,
וְלָמָּה כֹּה הִצְמִידַתְנִי אֶל לִבָּהּ, שׂוֹחֶקֶת אֵלַי וּבוֹכָה,
וּמַה-שָּׁאֲלָה מֵעִם עֵינַי בַּהֲצִיצָהּ אֶל תּוֹךְ תּוֹכָן פְּנִימָה,
כְּחוֹתֶרֶת אֶל מַעֲמַקֵּיהֶן לַחֲשֹׂף מִשָּׁם גְּזַר דִּינָהּ,
וּמַה-לָּהּ הָעֶרֶב כִּי הֶעְתִּירָה עָלַי נְשִׁיקוֹת בְּדִמְעָה,
וְלָמָּה כֹּה נִפְתְּלָה עִם נַפְשָׁהּ עַד אֲשֶׁר מָצְאָה אֶת-פִּיהָ
וַתְּמַלְמֵל לִי מִתּוֹךְ בֶּכִי, כִּי כָלָה הִיא מֵעִמָּהּ,
בְּאֵין מִפְלָט וָיֵשַׁע, לַהֲבִיאֵנִי אֶל בֵּית חָמִיהָ.

אבל מתחת לפני השטח של תיאורי האם החיוביים והמרגשים, נעשה גם שימוש בשפה קשה ושלילית: "בהשליכה את ילדה", וגם "גזר דינה" ו "נפתלה עם נפשה". הביטויים הקשים הללו לא עלו במהלך הטיפול בכתיבה. אז היה ביאליק הרבה יותר מעודן ואוהב. אז הוא עדיין דיבר וכתב מתוך הזדהות עמוקה עם כאבה והקרבתה של האם. הוא לא יכל לחוש אז את העלבון והכעס על שנטשה אותו. דר' לאוניד רוזנבאום נדהם לא פעם עד כמה מנותק מכאב וכעס על הינטשותו היה ביאליק אז. צריך לזכור שהטיפול בכתיבה התרחש עשרים שנים לפני כתיבת השירים הללו, כשביאליק היה צעיר הרבה יותר. כנראה שאת הביטויים הקשים הללו ביחס לאם, הוא יכל לחוש ולבטא רק לאחר שהסתיים הטיפול בכתיבה.

השיר הרביעי, "פרידה"

השיר הרביעי והאחרון במחזור, "פרידה", מתאר את נטישת האם את בנה. ביאליק הרבה לדבר עם דר' רוזנבאום במהלך הטיפול בכתיבה על הפרידה הכפויה מבני המשפחה כשהיה בן שבע. הפרידה מבני המשפחה האחרים, אחיו ואחותו של ביאליק הקטן, מתוארת כאן בחדות קורעת לב.
אָז תִּתְעַטֵּף בַּסֻּדָּר, וָאֶשַּׁק לַאֲחוֹתִי וּלְאָחִי
נְשִׁיקוֹת פְּרֵדָה מְמֻשָּׁכוֹת, נַשֵּׁק וְשָׁנֹה וְהוֹסֵף,
וּבְכָל-כֹּחִי, עַד מְצוֹת הַנֶּפֶשׁ וְעַד כְּלוֹתָהּ,
וְכָכָה נָשַׁקְתִּי גַּם לְכָל-מְזוּזוֹת הַפְּתָחִים,
וָאֹמַר עוֹד שָׁלוֹם בְּלִבִּי לְצִלְלֵי יָמַי הַמְעַטִּים,
הַחֲבוּיִם וְעוֹמְדִים אִלְּמֵי יָגוֹן בְּכָל-קִירוֹת הַבַּיִת
וּבְכָל-זָוִיּוֹתָיו הָאֲפֵלוֹת – שָׁלוֹם שָׁלוֹם לְכֻלְּכֶם.
לא מדובר כאן רק בקריעה של בן מאמו הורתו, אלא גם מאחיו ואחותו ומביתו מבטחו. הילד הקטן נפרד גם מ "קירות הבית / ובכל זויותיו האפלות". מהמעטה החם המוכר והמגן של בית מגורים המשמש מחסה מפני העולם הגדול, הפרוץ, הבלתי מוכר והמאיים שבחוץ.

הפרידה מהאם הקדושה

גם כאן ב"פרידה", חוזר שוב תיאור האם הקדושה והזכה, מקור האור והזיכרונות הטובים, בעלת ערך סגולי, בלתי ניתנת לביקורת אמיתית:
וְאוּלָם יֶתֶר הוֹד וּתְרוּמַת כָּל-יִפְעָה צָפַנְתִּי לָךְ וּלְמַעֲנֵךְ,
הָעֲלוּבָה מֵאִמּוֹת וְהַמְעֻשָּׁקָה בַנָּשִׁים, אִמִּי סְגֻלָּתִי!
אֶת-כָּל-יְקַר חַסְדֵי יָמַי אַקְרִינָה אֶל עֵבֶר פָּנַיִךְ
וְנָהַרְתְּ דּוּמָם, כִּצְפִירַת שַׁחַר, בְּגַלְגַּל חַיָּי;
וּמִדֵּי יָבֹאוּ רִגְעֵי יְתֹם וּבְדִידוּת לְנַפְשִׁי
תִּשְׁעֶינָה עֵינַי בְּרַחֲמִים אֶל נֹגַהּ זַרְחֵךְ

אם יש כעס בליבו של הבן הנטוש, הוא נקבר תחת ערימת הדחקות והצדקות מוסריות ונסיבתיות, כשכף הדין נוטה לזכותה של האם באופן חד משמעי וגם – חד מימדי. השופט העליון, האב המת, מגוייס גם הוא כדי להגן על העמדה האתית והמוסרית של האם הנוטשת:
אַל-נָא אֵפוֹא יֵרַע לָךְ, אִמִּי, כִּי שִׁלַּחְתִּנִי,
מָחָר עֶרֶב רֹאשׁ-חֹדֶשׁ, וּפָקַדְתְּ אֶת-קֶבֶר אַבָּא,
וְהִגַּדְתְּ-לוֹ אֶת-כָּל-עֻנּוֹתֵךְ וְאֶת-כָּל-מַדְוֵי לְבָבֵךְ –
הוּא יָבִין, הוּא יַאֲמִין, וְהוּא יִסְלַח לָךְ.

"הוא, זה גם "אני", הבן בודה מליבו – ואז מאמץ – את עמדת האב הסולח. אין כאן מבט מבוגר של אדם בן שישים שמשלים עם המציאות המורכבת של האם, אך בוחן אותה גם באור ביקורתי, או לפחות מונה את הנזק שנגרם לו בעטייה ובא בחשבון עמה. זה לא קורה כאן.

הפרידה מהטבע בטיפול בכתיבה

הגעגוע לטבע ולמראות ילדותו עלה בטיפול בכתיבה בהקשר לעיבוד אובדן הילדות שנכפה עליו וההתבגרות בטרם עת. הטבע עלה בעולמו הפנימי של ביאליק כסמל לילדות טוהר ותום לא מעושה. הטבע עלה בחלומותיו שיחותיו וחיבוריו בטיפול כביטוי לעצמי האמיתי שנטמן עמוק בנפשו, כגרעין עטוף ושמור בהגנות שפיתח לעצמו ביאליק הנער המחונן. הגעגוע לטבע הוא געגוע לחיבור עמוק לאדמה, לאור, לצמחיה, לבעלי החיים ולהיטמעות בתוך הטבע. הילד הקטן שגדל בחיק הטבע, ונטמע בו כליל, נפרד גם ממראות ילדותו האלה.
…וְגַם אַתָּה
הִטְעַמְתַּנִי לֹא אַחַת מֵעֹקֶץ דְּבוֹרֶיךָ הָעַז
וּמִדִּבְשָׁן הַמְעָט. שָׂא בְרָכָה עַל שְׁנֵיהֶם יָחַד,
שָׂב אֵיתָן וְנֶאְדָּר! אֶל כָּל-חֲלוֹמוֹתַי בְּהָקִיץ
יִלָּוֶה מֵעַתָּה רַחַשׁ טְרָפֶיךָ הַמְעֻמְעָם, עַל כָּל-מִשְׁעֹלַי
יְקַדְּמוּנִי וִיפַזְזוּ לְעֵינַי בְּגִיל בְּנֵי זַהֲרוּרֶיךָ,
עַכְבְּרֵי זְהָבְךָ הַזְּרִיזִים, וּמִכָּל רָאשֵׁי בְשָׂמִים
יִדְבַּשׁ בְּאַפִּי תָמִיד וְעַד לְמֵרָחוֹק יִדְבָּקַנִי
נִיחוֹחַ צִצֶּיךָ, בְּנֵי זְקוּנֶיךָ הָעֲדִינִים, אֲפִילֵי קָיִץ.

תיאורי הטבע והנוף, הצמחייה והחיות, חושניים, מלאי חום וערגה, קרובים לריח האדמה, ומלאים במצלול חושני שאופף את הקורא בריחות ובצלילי אותו יער טבעי. זהו טבע פראי ולא מסודר, שאינו מגונן ואינו מוקפד. זהו טבע פראי שעוטף את בית הילדות של ביאליק. זו לא גינת שעשועים שמחלקת הגינון של העירייה טיפחה וגידרה ודאגה גם לתאורה.

אני כאן כדי לעזור לכם – צלצלו אליי עוד היום:
054-563-7073

הפרידה מהשכונה בטיפול בכתיבה

הפרידה מהשכונה מופיעה גם היא, כחלק משרשרת פרידות משלל הסביבה של הילדות.
וּשְׂאוּ שָׁלוֹם וּבְרָכָה גַם אַתֶּם, בָּתֵּי חֹמֶר,
מִשְׁכְּנוֹת רָשִׁים, פְּרוּמֵי גַגּוֹת וּמֻטֵּי כְתָלִים,
שְׁקוּעֵי בֶּעָפָר עַד טַבּוּר, שָׁלוֹם שָׁלוֹם לְכֻלְּכֶם!
שוב ושוב נפרד הילד מנוף ילדותו. היוזמה שבה הוא עושה את זה מכסה על הצער שבפרידה ומאירה אותו באור אחר, מבוגר יותר, מבין, מכיל וסולח.

ההגעה לשכונה יפה ומפוארת יותר
ההגעה לשכונה יפה ומפוארת יותר מגלמת אופטימיות, וגם מצדיקה את המהלך של הנטישה מבחינה חומרית וכלכלית. הילד הנטוש יזכה לגדול בשכונה מפוארת ויזכה למלא את כל מחסורו החומרי.
אֲנִי מִתְהַלֵּךְ בֵּין חוֹמוֹתַיִם בְּקִרְיָה גְדוֹלָה לֵאלֹהִים.
וְהַבָּתִּים כְּאַרְמוֹנוֹת בְּעֵינָי, וְאַרְמוֹן מֵאַרְמוֹן שָׂגָב,
וַאֲנִי קָטֹנְתִּי מְאֹד, וָאֱהִי בְעֵינַי כְּחָגָב.
וַתִּיטַב הַקִּרְיָה בְעֵינַי, וַיִּפָּת לִבִּי אַחֲרֶיהָ,

לקראת סוף השיר, ביאליק מגיע עם אמו לבית הסב, שנמצא בקצה האחר של העיר ז'יטומיר. זהו הבדל גדול מהשכונה הענייה שממנה יצאו לדרך ושממנה נפרדו בתחילת השיר.

מוטיב האור בשירת ביאליק

מוטיב האור בשירת ביאליק מוכר וידוע ולא כאן המקום להרחיב עליו את הדעת. מוטיב האור מופיע גם בשתי השורות הפותחות את השיר "פרידה":
בַּעֲמֹד הָעוֹלָם כֻּלּוֹ
בְּטָהֳרוֹ וּבְזִיווֹ הָרִאשׁוֹן,
כל אותם זהרורים מפזזים, מהבהבים וחוזרים כאן לעוד פרידה אחת אחרונה בהמשך השיר:
וִיפַזְזוּ לְעֵינַי בְּגִיל בְּנֵי זַהֲרוּרֶיךָ,
עַכְבְּרֵי זְהָבְךָ הַזְּרִיזִים…
וכך גם בתיאור האם כמקור של אור:
תִּשְׁעֶינָה עֵינַי בְּרַחֲמִים אֶל נֹגַהּ זַרְחֵךְ
וכך מופיע האור בכמה מופעים וצורות, כמקור נחמה, עוד בטרם ישקע המשורר פנימה לתוך כאב הנטישה, לתוך שגרת המציאות שאחרי האירוע הטראומטי והחד פעמי.

הסב כתחליף לאב

ביאליק הרבה לספר בטיפול בכתיבה על סבא שלו שהיה בשבילו כתחליף לאב. כמובן שההחלטה של האם על כך שהילד יגדל בבית סבו, נבעה משיקולים כספיים של קיום מתוך עוני מרוד, וכך גם היה מקובל בקרב הקהילה היהודית, לגדל את הילדים אצל הסבא והסבתא, במצבי דחק שכאלה. האם מממשת את רשת ההגנה האחרונה שנותרה לה, ונעזרת בהוריו של בעלה המת. היה זה סב זקן מופלג, אמיד, למדן וחסיד אדוק. זיווגם של הסבא הקפדן, העוסק במצוות ולומד תורה כל הימים והנכד השובב, לא עלה יפה וכדי לרסן את הילד, מסר אותו למלמדים קשים שרדו בו ביד חזקה.

שני אירועים טראומטיים במחזור "יתמות"

שני אירועים טראומטיים מופיעים בתחילתו ובסופו של המחזור "יתמות". האירוע הטראומטי שמופיע בהתחלה הוא מות האב הפתאומי, כפי שמתואר בשיר הפותח "אבי". האירוע הטראומטי שמופיע בסוף הוא נטישת האם, כפי שמתואר בשיר החותם "פרידה". בתווך שבין שני האירועים הטראומטיים הללו, יש את תיאור שבעת ימי "השבעה" ושגרת הקדרות הנוראית של ימי ה"אלמנות" של האם המגדלת שלושה ילדים קטנים. זהו הווה מתמשך של שגרת נכאים. שני האירועים הללו עלו לא פעם במהלך הטיפול בכתיבה. ביאליק סיפר על מות אביו ואחר כך על נטישת אמו כעל שני ארועים נפרדים בחייו שאין קשר ביניהם. רק בהדרגה הבין בעזרתו של רופאו לאוניד רוזנבאום כמה הארוע השני למעשה משחזר את הראשון, ובעת נטישת האם ביאליק חש ננטש שוב מחדש לאחר שאביו נטש אותו במותו. חוויית הנטישה, הבין ביאליק בטיפול, היא למעשה כפולה.

שתי נטישות שונות

שתי נטישות שונות מופיעות בתחילתו ובסופו של המחזור "יתמות". מות האב נתפס בתודעת הילד בן השבע כנטישה. האב נטש אבל לא מבחירה. וזה כל ההבדל שבין נטישת האב ובין נטישת האם. אצל האם נעשה הדבר מתוך בחירה מודעת, מתוכננת ואקטיבית. השיר הראשון במחזור "יתמות", "אבי", מתאר את הנטישה הראשונה של האב את בנו. שני השירים שבאמצע, "שבעה" ו"אלמנות", מהווים את לב המחזור ובונים מערכת של הצדקות לקראת ה"פרידה" שבסוף. זהו כאמור גם לב המחזור, המהווה הסבר הכרחי, נרטיבי ונסיבתי, המצדיק את הנטישה ע"י האם בקשיי הקיום שלה בגידול ילדיה. זה גם מה שמונע מהילד הנטוש מלחוש ולבטא את מלא הכעס והעלבון על כך שנטשו אותו.

המבנה הנרטיבי של המחזור "יתמות"

המבנה הנרטיבי של המחזור "יתמות" דומה למבנה של רומן. זהו מבנה נרטיבי שיש בו התחלה נסיבתית של אירוע מחולל, דרמתי וטראומטי, מות האב. יש בו אמצע עם עלילה מתפתחת ושרשרת אירועים הנובעים זה מזה ומנביעים זה את זה באופן הכרחי ושאין בלתו. כמו כן מתואר שם הווה מתמשך של שגרת קיום קשה ותיאור תמונות ממציאות יומיומית של עוני ומחסור. בסוף המחזור מגיע השיא, אירוע דרמטי וטראומטי אחרון, נטישת האם את בנה הקטן ומסירתו לסבא לצורך גידולו. המונח טראומה משוקע בתוך מילות השיר, כשהאירוע של הנטישה מקביל לעקדת יצחק.
…(אֵין זֹאת כִּי בְּבֹקֶר כָּזֶה
הִשְׁכִּים אַבְרָהָם אָבִינוּ וַיּוֹלֶךְ אֶת-בְּנוֹ לָעֲקֵדָה)
כלומר, הבחירה הנוראית של אברהם אבינו לרצוח את בנו יצחק ולהעלותו לעולה, והחוויה שעובר הגיבור התנ"כי יצחק הילד אל מול נטישת האב, מקבילה כאן לחווית נטישת האם את חיים נחמן ביאליק, בנה הקטן.

זיכרונות העבר קשים לי יותר מחיי בהווה

זיכרונות העבר קשים לי יותר מחיי בהווה. ככל שעוברות השנים נוספים לי זיכרונות, וההווה לעומתם נראה דל יותר ויותר. אני חיה כבר ארבע מאות שנים. שיערי ג'ינג'י חלק וארוך. עיני בצבע ערמונים ואני עוצמת אותן כל פעם שאני נזכרת בביאליק ובמטפל המסור שלו הביבליותרפיסט והפסיכותרפיסט דר' לאוניד רוזנבאום. השנתיים הראשונות של הטיפול נסובו סביב נושאים טעונים רגשית, ואחרים לחלוטין ממה שתואר עד כה. לכל אחד מהנושאים הללו ניתן להקדיש מאמר נפרד, ספר נפרד, ספריה שלמה… ועל כך בחלק השני של זיכרונותי.

צלצלו אליי עוד היום ואשמח לסייע לכם:
054-563-7073