זבוב על הקיר – מבט מבפנים על טיפול בכתיבה
במשך כל אותן שנים שביאליק עבר טיפול בכתיבה אצל דר' ליאוניד רוזנבאום, אני הייתי זבוב על הקיר וזכיתי להיות עדה לתהליך מתחילתו ועד סופו, נוכחת במקום, מבלי להיות מורגשת, מבלי להתערב. רציתי להיות שם כי זה קשור לתחום עיסוקי כביבליותרפיסטית ופסיכותרפיסטית. הייתי מוכנה להיות זבוב על הקיר כדי ללמוד מכל מה שקורה שם, את הטכניקות, הלך הרוח, הגאונות של התהליך היצירתי של ביאליק והמיומנות הטיפולית של דר' רוזנבאום. 'זבוב על הקיר' פירושו שמי שמתבונן אינו מתערב, ונותר רק מתעד נסתר. קצת בדומה לאורלנדו גיבור ספרה של וירג'יניה וולף, גם אני נולדתי כבת אצילים צעירה ושוקקת חיים שהעבירה את ימיה בהילולות פרועות אשר אפיינו את חצרה של המלכה אליזבט הראשונה. כעבור שלוש מאות שנים, התגלגלתי להיות אשה מודרנית בת שלושים ושש. במהלך מסעי הארוך הייתי עדה להיסטוריה המשתנה, עקבתי אחר מנהגים, התלבשתי על פי צו האופנה הראוותנית ביותר בכל תקופה והתיידדתי עם אמנים וסופרים מפורסמים. המסע ההיסטורי היה בשבילי גם מסע פנימי שבמהלכו למדתי להיות פחות אימפולסיבית, להתאזר בסבלנות בכל הקשור לעניינים שבלב, ולמדתי להיות אשה שיודעת מה זה גבר. זוהי פנטזיה סימבולית שלי על ביאליק, שעניינה כפילות הזמן, כפילות החוויה וכוחו של הדמיון לאחד את הכל.
טיפול בכתיבה בקליניקה של הביבליותרפיסט
במהלך הטיפול בכתיבה בקליניקה של דר' לאוניד רוזנבאום הביבליותרפיסט נולדתי מחדש. אמנם הייתי רק הזבוב על הקיר בקליניקה של דר' רוזנבאום, ואילו חיים נחמן ביאליק היה הפציאנט שעבר את התהליך בטיפול בכתיבה. אבל זכיתי להיות עדה לכמה רגעים מצמררים שהתרחשו בחדרי חדרים, מאחורי וילונות הקטיפה הכחולים והגדולים של הקליניקה שהשפיעו עלי עמוקות. גם לדר' רוזנבאום היתה ילדות עשוקה, והוא היה במוצאו ממוגילוב פודולסק שבאוקראינה, חבל ארץ שבעתיד, במלחה"ע ה-2 יכבש ויועבר לרומניה ויקרא טרנסניסטריה. המילים ששימשו את שניהם התערבבו אלו באלו ומה שנאמר על ידי האחד, יכול היה להאמר בנסיבות אחרות על ידי השני ולהיפך. היתה בין השניים תחושה עמוקה וברורה של שותפות גורל בין שני אנשים שעברו אותן תלאות וניפגשו במקרה בקליניקה של אחד מהם. לביאליק היתה כמובן נטיה טבעית לכתיבה, והטיפול בכתיבה הלם אותו כמו כפפה ליד. דר' ליאוניד רוזנבאום הבין שמדובר ברגע היסטורי בתולדות הרפואה המודרנית. למעשה שניהם חשו זאת בצורה זו או אחרת, ולשניהם היה ברור שכל הצלחה בטיפול בביאליק תסלול גם את ההצלחה הרפואית הכוללת של שיטת הטיפול שהגה דר' רוזנבאום – הטיפול בכתיבה. מנגד, כל הצלחה של ביאליק כמטופל תסלול את דרכו כמשורר הלאומי של העם היהודי ותאפשר לו פריצת דרך מקצועית שהוא כה ייחל לה.
ראשית ימיה של הפסיכותרפיה
הפסיכותרפיה היתה אז בחיתוליה. גם הפסיכואנליזה וטכניקת האסוציאציות החופשיות שפיתח פרויד טרם הבשילה לכדי דיסציפלינה מדעית מוכחת לטיפול במשברים ומצוקות נפשיות באמצעות שיחה עם מטפל. בסיס האמון והקרבה שבין המטפל למטופל טרם הובן והוסבר די צרכו. בדרך פלא אינטואיטיבית, דר' ליאוניד רוזנבאום היה מלא באמפטיה ויחס חם ורך כלפי ביאליק, והוא הצליח בזכות זאת להיכנס לעולמו ולהבין את החוויות המרכזיות שלו מנקודת מבטו, להכיל אותו ולקבל אותו כמו שהוא. הביבליותרפיסט הקשיב לביאליק הרבה מעבר למקובל בקהילה הרפואית ממנה בא, והקשבה זו היא שסייעה לו כמטפל לעזור למטופל להבין את עולמו הפנימי, את דחפיו וכוחות האגו שלו, את מניעיו ואת דרכי התמודדותו, לשקול אלטרנטיבות לבנות סופר אגו פחות נוקשה, ולחיות באופן מלא ויצירתי ומספק יותר את חייו.
אחוות מדוכאים בטיפול בכתיבה
במובן מסויים הדינאמיקה שנוצרה בקליניקה של דר' רוזנבאום היתה אחוות מדוכאים. שניהם היו יהודים רוסים משכילים שהתפקרו וחיו בניכור מדור ההורים הדתי. שניהם חוו גילויים של אנטישמיות גואה באותם שנים והיו מסוגרים בתוך הקליניקה החמימה שבמרכז אודסה, לא רחוק ממדרגות הנמל המפורסמות שהונצחו מאוחר יותר ב-1915 בסרט 'אוניית הקרב של פוטיומקין' של סרגיי אייזנשטיין. שניהם ניהלו שיחות נפש ארוכות וחיו את חייהם בשילוב ושעטנז של פולקלור רוסי, תרבות יהודית גלותית ושרידי אידישקייט. בין השניים התפתח קשר של אמון שאיפשר לצלול אל מעמקי נפשו של ביאליק. במהלך הטיפול בכתיבה עלו למודע חומרים מודחקים וקונפליקטים מהלא-מודע של ביאליק, אותם פירש דר' רוזנבאום כמיטב הטכניקה הפרשנית שהתהוותה באותם ימים, והתוותה על ידי אבי הפסיכואנליזה, פרויד. פירושיו לקחו בחשבון גם את הבנת יחסי ההעברה ביניהם תוך שהתבונן בהעברה הנגדית שעלתה בו וניתח את התנודות במערכת היחסים בין השניים. בשלב מסויים, אני לא זוכרת מתי בדיוק, התערבבו אצלי בראש התכנים הרגשיים של ביאליק עם התגובות של דר' רוזנבאום לעיסה אחת של זיכרון מטושטש. דבר אחד אני זוכרת לבטח: הטיפול בכתיבה היה בשביל ביאליק כמו אוויר לריאות, כמו בלון חמצן לצוללן. הפגישות הללו היו משמעותיות עבורו והוא חיכה להן כל השבוע בקוצר רוח.
כיצד התנהל הטיפול בכתיבה?
ביאליק העלה אסוציאציות חופשיות ודר' רוזנבאום הביבליותרפיסט עשה ניסיון לחשוף את הקונפליקטים העמוקים שלו, בהנחה שהכרת עולמו הלא מודע והשגת תובנה תאפשר לו להתנהל בחופשיות רבה יותר במציאות חייו ולבחור את בחירותיו מתוך מודעות פנימית וחירות רבה יותר. דר' רוזנבאום ריכז את מיטב כוחו ומירצו בפיתוח טכניקות לעבודה עם כתיבה, בניתוח והתבוננות בתהליך הכתיבה של המטופל. על פי רוב היה דר' רוזנבאום מאזין, ולעתים פירש את הדברים. כיום אנו מבינים שהוא פירש באמצעות ניתוח של "ההעברה" (Transference) ו"העברה נגדית". כיום מוגדר מושג ההעברה כהעתקת יחס רגשי מודחק שחש המטופל כלפי אדם משמעותי בעברו – אל המטפל, וכאמצעי להבנת היחסים והקשרים הבין אישיים שיצר ויוצר המטופל במהלך חייו. אבל אז, באותן שנים ראשונות של התפתחות הפסיכותרפיה, המושגים הללו עדיין לא היו שגורים, ודאי שלא בקרב קהילת הרופאים אליה השתייך ליאוניד וודאי שלא בעבודת הפירוש באמצעות כתיבה. המושגים ששימשו את הפסיכולוגים דאז היו שונים מהיום. דר' ליאוניד רוזנבאום היה חלוץ.
השנים הראשונות בטיפול בכתיבה
השנים הראשונות בטיפול בכתיבה נסובו סביב נושאים טעונים רגשית, ואחרים ממה שתואר עד כה. ביאליק כנראה עבר ניצול מיני כילד. העניין לא מוצא עד תום במהלך הטיפול בכתיבה ומעבר לכך אני נמנעת מלהרחיב כי גם זבובים על הקיר מחוייבים לכללי האתיקה המקצועית וחובת הסודיות חלה גם עליהם. כמו כן, בתקופה בה עזב ביאליק הנער את הישיבה בוולוז'ין ונסע לאודסה, הוא המשיך לשלוח משם מכתבים פיקטיביים לחבריו בישיבה, ששלחו את המכתבים עם חותמת הדואר של וולוז'ין לסבו, כדי שסבא שלו לא יידע שעזב את הישיבה. ביאליק דאג להסתיר זאת ממנו.
עוד נושא שעסק בו בהרחבה, היה סיפור אהבתו לאירה יאן, הציירת העבריה הראשונה. זאת על רקע התהום הפעורה בינו ובין מאניה אשתו ועל רקע היותם חשוכי ילדים. מאניה אשתו השתדכה לו בגיל צעיר ולא ידעה מילה אחת עברית – בעוד הוא המשורר הלאומי, צועד מפסגה שירית אחת לשניה, שרשרת פסגות בעברית. גם קשיי ההתפרנסות היוו עניין רגשי ונפשי נוסף שהעיק עליו. המתח שבין פרנסה ויצירה העסיק אותו רבות. לכל אחד מהנושאים הללו ניתן להקדיש מאמר נפרד, ספר, ספריה שלמה.
התחזקות השירה האוטוביוגרפית בטיפול בכתיבה
ביאליק אכן עבר פריצת דרך אישית ומקצועית בזכות הטיפול בכתיבה. השירה האוטוביוגרפית של ביאליק נולדה ישירות מעוצמת ההצלחה של הטיפול בכתיבה, והלכה והתחזקה שם. שירה אוטוביוגרפית היא שירה שבה מיוצג פרט כזה או אחר מתוך הביוגרפיה של המשורר – אם בצורה ישירה ובגוף ראשון ואם בצורה עקיפה ומובלעת. באותן שנים היתה השירה העברית רחוקה מן הגישה הפואטית המודרנית לפיה השיר מביע את עולמו הרגשי והתודעתי של היחיד. ביאליק המציא והחדיר בשירתו נוכחות פיוטית ריאלית ותודעה אמינה של היחיד המרוגש, נפש אינדיוידואלית מומחשת. שירתו של ביאליק היוותה ביטוי לירי אנושי רב עוצמה. הוא יצר בשיריו דמות של דובר שירי בעל נפש גועשת, יצרית וסוערת שלא נתנה לו מנוח. בנוסף, הפן האישי שהיה מוצפן בשירים העניק להם מימד ריגשי, שהיה תנאי הכרחי להפעלה פיוטית.
טיפול בכתיבה – תמר טלמור כהן:
054-5637073
משחק של חתול ועכבר בטיפול בכתיבה
בין ארבע כתלי הקליניקה במהלך הטיפול בכתיבה התרחש גם מאבק עיקש בין שתי פרשנויות. ביאליק ודר' רוזנבאום ביטאו למעשה שתי גישות שונות כלפי שירתו האוטוביוגרפית של ביאליק. דר' רוזנבאום הניח כהנחת עבודה טיפולית בסיסית, שכל הייצוגים הביוגרפיים המופיעים בשירתו של ביאליק, הם אותנטיים ומעידים באופן ישיר על חייו האישיים של המשורר. מבחינתו, כל עדות אישית, כל וידוי ופרט משפחתי המבוססת על זיכרון אישי וביוגרפי – הוא אותנטי ומעיד על מצב נפשי שהתפרץ מתוך הלא מודע אל פני השטח בצורה של טקסט גולמי או שיר. ביאליק לעומתו, טען כל הזמן שהוא "בדה" לעצמו ביוגרפיה ספרותית, שהתאימה לקודים ולקונבנציות הספרותיות דאז, ושענתה על ציפיות הקוראים. בעיניו של דר' רוזנבאום מדובר היה בהתחמקות מעימות חזיתי של המשורר עם נבכי נפשו ובהפעלת מנגנוני הגנה של רציונליזציה ואינטלקטואליזציה מצד המטופל כדי להימנע מאמת פנימית כואבת והסטה של הטיפול הביבליותרפי והפסיכותרפי לויכוח כביכול ספרותי אינטלקטואלי. היה זה משחק של חתול ועכבר. ביאליק התחמק מהפרשנות הפסיכולוגית הישירה של דר' רוזנבאום, ולעומתו הדר' ביטל במחי יד את הפרשנות הספרותית שביאליק עטה על עצמו.
החידוש הגדול של ביאליק כמשורר
החידוש הגדול ביותר של ביאליק היה הז'אנר האוטוביוגרפי. ביאליק יצר זהות של 'אני', של אדם יחיד, בתרבות הספרותית שלנו. עד לביאליק לא היה ה'אני' בעל נוכחות איתנה בספרות העברית. ביאליק יצר את הז'אנר האוטוביוגרפי בשירה והפך את ההוויה הפנימית שלו לזירה מכרעת של התרחשות ספרותית. הוא העמיד את חוויית היחיד במרכז התרבות העברית החדשה. זה גם מה שהקנה לו את מעמדו המרכזי בספרות העברית. במהלך הטיפול בכתיבה התפתח ביאליק מנער מסוכסך וחסר עצמי מגובש – לבשלות רבה יותר בתהליך ההפרדה של ה'אני' מן המרחב. דר' ליאוניד רוזנבאום מייצג גישה פסיכו-אנליטית, המניחה כאמור, כי הייצוגים הביוגרפיים המופיעים בשירתו של ביאליק, אותנטיים, ומעידים באופן ישיר על חייו האישיים של המשורר.
החידוש הגדול של דר' רוזנבאום כביבליותרפיסט
החידוש הגדול של דר' רוזנבאום כביבליותרפיסט ופסיכותרפיסט היה ביכולת שלו לאפשר לביאליק לבטא את האותנטיות האישית שלו בלי פחד ולפתח את הטון הוידויי שלו כמשורר. סגנון הטיפול של דר' רוזנבאום היה מילולי וסימבולי. הוא שאף לאפשר למטופל להגיע לביטוי עצמי, רגשי ותחושתי. הטיפול בכתיבה איפשר שילוב של הבעה מילולית והבעה אישית עמוקה מתוך מרחב של יצירה. במהלך הטיפול בכתיבה איפשר דר' רוזנבאום מרחב ביניים (בין עולם המציאות החיצונית אותו מייצג המטפל לעולם הפנימי הסובייקטיבי של המטופל) של משחק ויצירה באמצעות הכתיבה, דבר שאיפשר לביאליק להשליך מעולמו הפנימי הלא מודע על הטקסט המורחק. במהלך הטיפול השתמש הביבליותרפיסט באמנות המילה הכתובה, בכתיבה ובקריאה כדי לחשוף ולהבין תהליכים נפשיים, כדי לספק לביאליק סביבה נפשית ורגשית מוגנת, בה יכולים רגשות מודחקים ולא מודעים לעלות על פני השטח, וכדי לתת לקול השלישי המשותף למטפל ולמטופל להתהוות ולהישמע.
הגורם השלישי בטיפול בכתיבה
בחדר הטיפולים של הביבליותרפיסט נמצאו, חוץ מאשר המטפל הביבליותרפיסט והמטופל המשורר, גם הטקסט – "הקול השלישי" (אוגדן). זהו הטקסט שנכתב על ידי ביאליק במהלך הטיפול ושסביבו נעשתה עיקר העבודה הטיפולית. הנוכחות המכילה של דר' רוזנבאום הצמיחה את ביאליק כמשורר ועודדה את היכולת הוידויית שלו, האותנטית, האישית, בעיצוב תכנים אישיים לכדי שירה וידויית. למעשה זה מה שמטופל עושה במהלך טיפול בכתיבה, הוא מעמיד את "האני" שלו במרכז, הוא מתבונן בעצמו כגיבור המחולל של חייו, ולא כדמות שולית בסיפור או כקורבן פסיבי של הנסיבות. את מה שביאליק עשה בטיפול בכתיבה, הוא המשיך גם לעשות מאוחר יותר מחוץ לקליניקה כמשורר אישי ולאומי.
דמות המטופל ודמות "הדובר" בשיר
לא כל מה שביאליק דיבר עליו בטיפול בכתיבה כמטופל וכאדם, זכה גם להיכתב כשיר. יש הבדל בין השניים. "הדובר" בשיר הוא פרסונה נפרדת מהאדם האמיתי ומהמשורר בשר ודם. ככלל, יש להתייחס בחשדנות לעדות שירית של משורר על חייו, מכיוון שזוהי עדות שאינה נקייה מן האופן שבו המשורר מעוניין שיקראו אותו ומגובה לא פעם בטקסטים חוץ שיריים: זכרונות, אוטוביוגרפיה, ראיונות, מכתבים וחומרי ארכיון שהמשורר טרח לשמור ולתעד ו/או להשמיד ולהעלים.
פרשת האהבה בין ביאליק לאירה יאן – ההתחלה
ביאליק הרבה לעסוק במהלך הטיפול בכתיבה באהבתו לאירה יאן. פגישתו הראשונה איתה היתה בשנת 1903, בקישינייב, כשבא לתעד את הפרעות בעיר, בשליחותו של ההיסטוריון דובנוב. הוא התארח בביתם של בני הזוג יאן, ובין המארחת הנשואה והמשורר הלאומי ניצתה אהבה גדולה. בעקבות השהות בקישינייב, הוא גם כתב את הפואמה "בעיר ההריגה", שזכתה לתהודה גדולה מאוד. אירה איירה את ספריו, תרגמה את שיריו לרוסית, והיוותה בשבילו ידידה אינטלקטואלית, על רקע התהום הפעורה בינו לבין מאניה אשתו ועל רקע היותם חשוכי ילדים. מאניה אשתו השתדכה לו בגיל צעיר ולא ידעה מילה אחת עברית – בעוד הוא המשורר הלאומי, צועד מפסגה שירית אחת לשניה, אומן השפה העברית המתחדשת.
פרשת האהבה בין ביאליק לאירה יאן – הסוף
ביאליק הירבה לקונן במהלך הטיפול בכתיבה על אובדנה של אהובתו אירה יאן. בעקבות תחושת הפספוס הוא חש גם תחושת דכדוך נוראית. פרשת האהבה בין ביאליק המשורר הלאומי ובין אירה יאן הציירת העבריה הראשונה, היתה ארוכה ומפותלת וסופה היה רע ומר. ביאליק חש תחושת פספוס גדולה, בקשר לפרידתו הכואבת מאירה, שהתגרשה למענו, עלתה עם ביתה לפלשתינה וחיכתה לו שם. בשלב מסויים היא שלחה את ביתה חזרה לרוסיה, הוגלתה על די הטורקים לאלכסנדריה, חזרה לפלשתינה ומתה משחפת. אבל ביאליק עשה בחירה בורגנית מחשש לשמו הטוב: הוא בחר שלא לממש את אהבתו לאירה יאן, לא התגרש מאישתו ולא התאחד עם אהובתו.
סיפור האהבה בטיפול בכתיבה
עיבוד האבל על אובדנה של אירה יאן ואובדן האהבה הגדולה שביאליק רכש לה היה נושא מרכזי במהלך הטיפול בכתיבה. ביאליק הרבה להעלות איזכורים לסיפור האהבה הזה, והם גם מופיעים במקומות רבים ביצירתו. כך למשל ביצירה הקאנונית של ביאליק. גם ביצירותיו הכמו עממיות של ביאליק ובאגדות המעובדות באופן מיוחד, שיקע ביאליק כמה מן הסודות המוצנעים מן הביוגרפיה האישית שלו. כאן גם העז להיחשף יותר מאשר ביצירתו הפרסונלית, לרבות זו ה'אוטוביוגרפית'.
לידתה של הפואמה "שירתי" במהלך הטיפול בכתיבה
הפואמה "שירתי" נכתבה במהלך הטיפול בכתיבה והיא נחשבת לפואמה האוטוביוגרפית העברית הראשונה. זהו למעשה שיר סיפורי גדול ומשוכלל שבמרכזו גיבור המבסס את הטיעונים שלו על התנסות אישית. אני זוכרת בבירור את הנושאים שהעלה ביאליק במהלך השיחות עם דר' רוזנבאום בטיפול בכתיבה, אשר הופיעו מאוחר יותר בפואמה "שירתי". יש בפואמה פריסה סיפורית מפורטת של אירועים אוטוביוגרפיים תשתיתיים קונקרטיים, המוצגים על פי קשר סיבתי, כמקור השירה.
חשיבותה של הפואמה "שירתי" לטיפול בכתיבה
חשיבותה של הפואמה "שירתי" לטיפול בכתיבה נובעת מכך שהיה זה השיר הראשון שנכתב במהלך הטיפול בכתיבה ופורסם במהלך הטיפול בכתיבה. הפואמה "שירתי" מהווה את השלב האחרון בתהליך העיצוב של ה'אני' הפיוטי של ביאליק. זהו שיר ארוך שבו המשורר מספר סיפור אישי על חייו, בעיקר על ילדותו ונעוריו, כדי לחשוף את מקורות שירתו, וממילא גם את מהותה ומשמעותה. העבר האישי מואר לאורו של ההווה הפואטי, וההווה הפואטי מוגדר ומוסבר באמצעות העבר האישי של המשורר. והתכנים שעולים בפואמה זו, התחילו כאמור את דרכם במהלך הטיפול בכתיבה אצל דר' ליאוניד רוזנבאום הביבליותרפיסט והפסיכותרפיסט.
התמונה הראשונה בפואמה "שירתי" – עוני ורעב
התמונה הראשונה בפואמה "שירתי" היא של עוני ורעב של ביאליק הילד ושל שבעת אחיו הקטנים. רגעי ההזכרות בחוויות העוני והרעב היו הרגעים הקשים ביותר של ביאליק כמטופל במהלך הטיפול בכתיבה. חוויית הרעב נצרבה בנפשו כטראומה לעד. דמותו של האבא והזיכרון העמום שלו, שכאמור ניהל את ארוחת ערב שבת על כפי כל כללי הטקס היהודי, רדף אחרי ביאליק המבוגר. זוהי התמונה הראשונה בפואמה "שירתי":
שִׁירָתִי
הֲתֵדַע מֵאַיִן נָחַלְתִּי אֶת-שִׁירִי? –
בְּבֵית אָבִי הִשְׁתַּקַּע מְשׁוֹרֵר עֲרִירִי,
צָנוּעַ, מִסְתַּתֵּר, הַנֶּחְבָּא אֶל-כֵּלִים,
מִתְלוֹנֵן בִּנְקִיקִים, שְׁכַן סְדָקִים אֲפֵלִים…
בַּעֲשׂוֹת אָבִי חֹל אֶת-שַׁבַּתּוֹ מֵעֹנִי;
מְחֻסָּר הַשֻּׁלְחָן יֵין קִדּוּשׁ גַּם-חַלּוֹת;
הַמְּנוֹרוֹת חֲבוּלוֹת, בִּמְקוֹמָן עֲשֵׁנִים
מְעוּכִים בַּטִּיט נֵרוֹת רָזִים אֲחָדִים
מַרְקִידֵי הַכְּתָלִים; וְשִׁבְעָה יְלָדִים,
כֻּלָּמוֹ רְעֵבִים וּקְצָתָם יְשֵׁנִים,
יָסֹבּוּ הַשֻּׁלְחָן…
התמונה השנייה בפואמה "שירתי" – מותו של האב
התמונה השנייה בפואמה "שירתי" היא מותו של האב. מכאן ואילך מתרכז המשורר בתיאור האם האלמנה, בקושי שלה לגדל את הילדים הקטנים ובאופן ההתמודדות שלה עם המצב הקיומי הקשה. הקשיים הללו נצרבו בנפשו של ביאליק לעד וחזרו אליו שוב ושוב. היה זה חור פעור בנפשו שאינו ניתן למילוי ולאיחוי. חור מדמם שמעולם לא נסתם ונרפא. היעדר האב ומצוקת האם היו חרוטים בתשתית נפשו, צרובים בתודעתו.
וְאֵי מִזֶּה תָבֹא אַנְחָתִי יָדָעְתָּ?
אִמִּי נִתְאַלְמְנָה, בָּנֶיהָ נִתְיַתְּמוּ;
עַד-קָמָה מֵאֶבְלָהּ הַדְּאָגָה קִדְּמַתָּה:
נִסְתַּתְּמוּ כָּל-מְקוֹרֵי פַרְנָסָה, נִסְתַּתְּמוּ.
הִבִּיטָה מִסְּבִיבָהּ: נִתְרוֹקֵן עוֹלָמָהּ…
"רִבּוֹנוֹ שֶׁל-עוֹלָם! – נֶאֱנְחָה הָאִשָּׁה –
סָמְכֵנִי בַּל-אֶפֹּל, אַלְמָנָה אָנֹכִי;
פַּרְנֶס-נָא אֶפְרֹחַי כְּתוֹלָעִים – מַה-כֹּחִי?"…
"רִבּוֹנוֹ שֶׁל-עוֹלָם, חַזְּקֵנִי וְסָמְכֵנִי!
מַה-כֹּחִי, מָה חַיָּי? וַאֲנִי בִלְתִּי אִם-אִשָּׁה."
לייעוץ צלצלו אליי – תמר טלמור כהן:
054-5637073
התיאור הריאליסטי של האם בטיפול בכתיבה
התיאור הריאליסטי של האם "בשירתי", ספוג בתעצומות רגש אותנטי ומדובר בתיאור אוטוביוגרפי-ריאליסטי. ביאליק זכר אותה ותיאר אותה באוזני של דר' רוזנבאום בעדינות ובחמלה, כקדושה, בלתי מושגת וללא יכולת שיפוט כלל וכלל.
"בָּעֶרֶב הִיא שָׁבָה כָּל-עוֹד בָּהּ נְשָׁמָה,
כָּל-פְּרוּטָה הֵבִיאָה נֵאָרָה בַמְּאֵרָה,
רְקוּקָה בּדַם-לִבָּהּ וּטְבוּלָה בִמְרֵרָה,
וּבְשוּבָהּ רְצוּצָה כְּכַלְבָּה מֻדָּחָהּ – /…/
וּבְשָׁכְבָהּ – זְמַן רַב תַּחַת גּוּפָהּ הָרָפֶה
נֶאֶנְחָה, נֶאֶנְקָה מִטָּתָהּ הַפְּרוּקָה,
כְּמו חִשְׁבָה הִתְמוֹטֵט מִנֵּטֶל הַמְּצוּקָה –
וּלְחִישָׁה שַׁל קְרִיאַת שְׁמַע בַּאֲנָחוֹת טְרוּפָה
זְמַן רַב עוֹד הִגִּיעָה אֵלַי עַל-מִשְׁכָּבִי.
שָׁמַעְתִּי כָל-שֵׁבֶר כָּל-פֶּרֶק מִגּוּפָהּ,
וַיְהִי כַּעֲקִיצַת עַקְרַבִּים לִלְבָבִי./…/
לכאורה, תיאורי העוני, מצוקת האם, דאגתה הקיומית, דימויה לכלב ועקרב, אמונתה באל, פרקי גופה החורקים – נדמים כריאליסטים.
התמונה שלישית והאחרונה בפואמה "שירתי" – הדמעה
התמונה שלישית והאחרונה בפואמה "שירתי" היא של דמעה שמתגלגלת מהאם לבנה. האם הבוכיה מזילה דמעה לתוך הבצק שהיא לשה. הבצק נהפך ללחם. הבן אוכל את הלחם וסופג דרכו את דמעת האם.
וּלְבָבִי לִי אוֹמֵר וְיוֹדֵעַ הִנֵּנִי,
כִּי-נָטְפָה לַבָּצֵק גַּם דִּמְעַת עֵינֶיהָ.
וּבְחַלְּקָהּ פַּת שַׁחֲרִית חַמָּה לִילָדֶיהָ
מִמַּאֲפֵה בְצֵקָהּ, מִלֶּחֶם דִּמְעָתָהּ –
וָאֲעַלַּע, וַתָּבֹא בַעֲצָמַי אַנְחָתָהּ.
זהו דימוי רב עוצמה של זיכרון ילדות ומטפורה לתהליך הספיגה הרוחני-נפשי של ילד את מצוקת הוריו. אכילת הדמעה של האם ועיכולה על ידי הדובר הילדי, עד כדי ספיגת אנחתה בעצמותיו, היא מעין אינקורפורציה, הפנמה דרך הגוף, ביטוי מטאפורי מוחשי ליחסים נטולי הנפרדות בין הדובר שהוא ילד הורי לבין אמו. הילד לוקח אליו פנימה את מצוקות האם, את הדמעות הנוזלות מגופה, מכניס אותן למערכת העיכול בגופו שלו דרך הלחם, וכמו מנסה לעכל ולעבד אותן בתוכו עבורה, בעוד האם סובלת מכדי להתפנות להכיל את מצוקות בנה.
הארמז המקראי שבפואמה "שירתי"
גם דר' ליאוניד רוזנבאום וגם ביאליק הכירו את התנ"ך על בוריו. לשניהם היה רקע דתי והשכלה תורנית. הארמז המקראי שבפואמה "שירתי" מופיע בתיאור לישת הבצק, אכילת הלחם והדמעה של האם, ומתייחס לספר יחזקאל, שם מתואר הנביא כמי שבולע את מגילת המרורים ההופכת בפיו "כדבש מתוק". השימוש בארמז מקראי מלמד כי שירתו האוטוביוגרפית של ביאליק היא גם שירה מיתית וארכיטיפית בעיקרה, וכלל לא "תמימה" ופשוטה, כפי שנדמה לחשוב.
הסטייה מסדר האירועים הביוגרפי בטיפול בכתיבה
אין מוקדם ומאוחר בתורה, וכך גם אין מוקדם ומאוחר בלא מודע. סדר האירועים כפי שעלו במהלך הטיפול בכתיבה כמובן לא היה ליניארי וכרונולוגי. כך גם בשיריו האוטוביוגרפיים של ביאליק מתקיימת סטייה מסדר האירועים הביוגרפי. ביאליק לא היה נאמן לאמת ההיסטורית לא תיעד אותה באופן דוקומנטרי ונאמן למציאות. ביאליק אירגן את פרטי המציאות על פי הגיון פואטי ואמנותי צרוף. למשל כמות האחים והאחיות שהיו לו:
מַרְקִידֵי הַכְּתָלִים; וְשִׁבְעָה יְלָדִים,
כֻּלָּמוֹ רְעֵבִים וּקְצָתָם יְשֵׁנִים,
יָסֹבּוּ הַשֻּׁלְחָן…
לביאליק היו רק שני אחים, אח ואחות, ולא שבעה כפי שכתוב בשיר. גם סדר האירועים מבחינה כרונולוגית, אינו נאמן למציאות שבשירים. זוהי למעשה כרונולוגיה פנימית, נפשית ורוחנית. כל הפרטים בשיר, אחד לאחד, מתחילתו ועד סופו, לקוחים מתוך אוצר תמונות לאומי קולקטיבי. המספר שבע הוא מספר נוסחאי. כלומר מספר שמופיע לרוב כנוסחה באגדות ובסיפורי עם. (למשל שבעה גמדים ב'שלגיה' וכו'). בשיר אין יסודות אינדיוידואליים אידיוסינקרטיים, המעידים שלפנינו סיפור חיים אישי וחד פעמי.
השיר "הרהורי לילה" נכתב בין כתלי הקליניקה של הביבליותרפיסט
השיר "הרהורי לילה" נכתב בין כתלי הקליניקה של דר' רוזנבאום. זהו שיר מפתח להבנת שירתו האוטוביוגרפית המוקדמת של ביאליק, ובעיקר הבית הרביעי:
"מֵרֶחֶם אֶל אַשְׁפָּה כַּסּוּחָה הוּטָלְתִּי,
לא רֻחָץ מֵחֶלְאָה בִּסְחָבוֹת חֻתָּלְתִּי;
שַׁד צמֵק לִי חָלְצָה אֵם עֹטְיָה, אֲבִלָה,
מִמֶּנּוּ מָצִיתִי אֶת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה.
מֵאָז שָׂם אֶת קִנו בִּלְבָבִי צִפְעוֹנִי
הַמֵּטִיל בִּי אַרְסוֹ וּמוֹצֵץ אֶת אוֹנִי…
הוֹי, אָנָה מֵחֲמָתוֹ אֶבְרָחָה, אָנוּסָה
גַּם חָיֹה לֹא אֶחְיֶה, גַּם-מוֹת לֹא אָמוּתָה!".
התינוק המלוכלך המושלך מהבית כאשפה, האם שאינה מממשת את ייעודה כמינקת וכמטפלת, האלמנות והיתמות המהדהדים מאבלה של האם, והנזק והרעל שננסך בגוף התינוק עקב כך – כמו גם מוטיב הבכי והדמעה, נותנים שוב ביטוי ציורי לאינטרוייקטים (הפנמת האובייקטים ההוריים) שנטמנו בנפשו של ביאליק ועיצבו את ראשית ימיו ואישיותו. האם בשיר זה מתעצבת כ'אם מתה' נפשית. הדכאון והאבל שלה על מות בעלה ושקיעה תחת נטל הפרנסה וגידול הילדים – חדרו לנפשו הרכה של ביאליק הילד באופן פיזי דרך חלב האם אותו ינק, וכך עם כל נסיונות המנוסה והבריחה שלו, לא היה לו לאן והוא נותר כבול במוות פנימי עד שגדל להיות אדם שעמוק בנפשו גם הוא לא חי ולא מת.
מצבו הגבולי של ביאליק בטיפול בכתיבה
ביאליק ביטא במהלך הטיפול בכתיבה טלטלה רגשית בין חיים שאינם מספקים ובין מוות שאינו סופני. ביטוי קשה זה מומחש היטב ברבים משיריו. בנוסף, יש בשיריו תיאורים של מצב מעיק ומדכדך, מצבו של היתום שנעזב לבדו בעולם ללא אח ורע, אך הוא גם מצבו הטבעי של האמן הנמצא בפרישות מוחלטת מהעולם.
תמר טלמור כהן – מומחית לטיפול בבליותרפי:
054-5637073
יחסו של ביאליק לטבע
יחסו של ביאליק לטבע קשור ברשמי ילדות מוקדמת, רשמים אותם העלה על הכתב בטיפול אצל דר' רוזנבאום. תיאורי הטבע ב"הרהורי לילה" מופיעים כהמשך טבעי של חיי הסבל שבהם התנסה מילדותו, ומן השורות עולה תחושה של עד מהימן. הטבע מהווה מקור לאושר אושר ילדי בחיק הטבע. זהו אושר נסתר, מאגר מזהיר ויוקד שנטמן במעמקי הנפש, ומתוכם הוא נשאב ומזין את שירתו. ההתמזגות בטבע בפואמה "הבריכה" למשל, בבריכה החבויה ביער, באילנות, בשמש, היא נגיעה עמוקה גם בחומרים אוטוביוגרפיים, והעלאה של חוויות ילדות כמקור לשירה, מתוך מבט מבוגר ומפוקח על העולם.
ההיאחזות באוטוביוגרפיה בטיפול בכתיבה
ביאליק למעשה משתמש בתיעוד היסטורי ומספר על עצמו, על הוריו, על ילדותו ועל התפתחותו הרוחנית. כך גם נבניתה והתעצבה במהלך הטיפול בכתיבה זהות מלאה ודחוסה בייחודיותו הבלתי-חוזרת והתעצבה אישיותו. התובנות אותן השיג במהלך שנות הטיפול אצל דר' לאוניד אודות התעצבות מבנה נפשו במהלך ילדותו, ואודות מעין יצירתו – איפשרו לו מאוחר יותר להסביר לקוראיו כיצד הגיע מתוך חיים אלה דווקא לשליחותו כמשורר.
הדימוי העצמי הנמוך של המטופל
כמטופל בטיפול בכתיבה, ביטא ביאליק תחושות של דימוי עצמי נמוך וירוד. גם בשיריו מנוסחת החוויה הזו של עצמי ירוד מכוער ומושפל, שהוא המקבילה של הדימוי העצמי היהודי הקולקטיבי, של היהודי הנודד, כפי שעולה למשל בשיר "הרהורי לילה". בשיר זה, מעיד על עצמו הדובר כך:
"שְׁנַת שַׁלְוָה וָשֶׁקֶט, שְׁנַת מַרְפֵּא וְגֵהָה –
לא לִי הֵם, לא לִי הֵם, בֵּן אַשְׂפָּה, תּוֹלֵעָה!".
חתימת הבית החמישי בסימן קריאה, משמעותית אף היא, כמו גם השורה החותמת את הבית הרביעי של אותו שיר:
"גַּם חָיֹה לֹא אֶחְיֶה, גַּם-מוֹת לֹא אָמוּתָה!".
הדובר בשיר נמצא בנקודת מוצא נמוכה. הוא בן עניים שהתייתם מאביו וגדל כמעט בלי השגחה בבית סבו. ילדותו עברה עליו בבדידות, ללא חינוך מסודר, ללא תחושה של התפתחות והתבגרות תחת עין משגיחה, אוהבת. הוא רואה עצמו כאדם חסר השכלה, נטול הרגלי לימוד ומשמעת פנימית, שקוע בעצלות ובהזיות, קרוע מתוכו על ידי סתירות וניגודים. למעשה מדובר באדם אבוד בעולם הרוח והמעשה כאחד שנמצא בדיכאון ובנמיכות רוח.
שני שלבים בהתפתחות ביאליק בטיפול בכתיבה
היו שני שלבים בהתפתחות ביאליק בטיפול בכתיבה. תחילה שקע ביאליק יותר ויותר בדיכאון ובשיממון, בהתפרצויות כעס, בתחושה בלתי פוסקת של כאב, שסופו אינו נראה לעין כשם שסיבתו נותרת עמומה ומודעת רק למחצה. בשלב ראשוני זה עצמיותו וזהותו האישית היתה דיפוזית ולא מגובשת. כנער מתבגר שתהליך התבגרותו מתמשך ומתאחר ביאליק לא לגמרי הבחין בין עצמו לבין בני גילו ובני עמו היהודי התלוש (ויש לזכור זאת על רקע קשיי הנפרדות והדיפוזיות שכבר היו קיימים בראשית ילדותו בין ביאליק לבין אמו כפי שתואר למעלה). ביאליק עירב בין ה'אני' האישי ל'אני' הלאומי. בשלב השני של ההתפתחות שלו כמטופל וכמשורר, הוא הפריד בין השניים בזכות תחושה של ביטחון בגרעין המוצק של זהותו. תחושה זו נבנתה בו במהלך הטיפול הביבליותרפי המוצלח שעבר אצל דר' רוזנבאום. בין שני שלבים אלו נוצר חיץ בין ה'אני' ובין הטבע והעולם. כך למשל בהפרדה שנוצרה בין ה'אני' האישי ובין הטבע הרוחש, למשל בסוף השיר "ים הדממה פולט סודות":
"לִי אֵין עוֹלָם אֶלָּא אֶחָד –
הוּא הָעוֹלָם שֶׁבִּלְבָבִי".
היחס של ביאליק לטבע, נובע בחלקו מילדותו המוקדמת, האבודה, שעברה עליו בחיק הטבע ובשירתו האוטוביוגרפית המוקדמת.
מיניות מתפרצת בטיפול בכתיבה
ביאליק עבר במהלך הטיפול בכתיבה תהליך של שחרור מיני, ממצב של מיניות מודחקת וחיות פנימית שאין לו מגע איתה ("גם חיה לא אחיה, גם מות לא אמותה") נוצר בביאליק הצעיר במהלך הטיפול חיבור ומגע עם החיות הפנימית הכבויה שבו, עם מעין היצירה המפכה בו, ועם מיניות גלויה ומשוחררת. תחילה נדמה היה שהדובר בשיריו של ביאליק נטמע בטבע, במיניות ילדית ובאושר אורגזמטי שמתוך ריגוש מיני. כמו למשל בשיר "צפרירים":
"הוֹ, אֵלַי בֹּאוּ, זַכִּים! צַפְרִירֵי הַתֹּם!
אֶל-מִתַּחַת לִסְדִינִי הַצָּחר, הַצָּח!
שָׁם נִתְּפַּלַּשׁ, נִתַּפַּל עַד יִכּוֹן הַיוֹם,
וּפִזַזְתֶּם עַל עוֹרִי וּבְּשָׂרִי הָרָך. /… /
וְכָל-עֹרֵק וָגִיד צִנוֹר תַּעֲנוּג שׁפֵעַ, /…/
וּמִתְפָּרֵץ כְּמַעְיָן שֶׁל נֹגַהּ נֹבֵעַ – – -".
השורות הללו מתוך "צפרירים", מהדהדות למעשה אונן, להתלכדות אורגזמטית של הדובר עם הצפרירים ולרמיזות אוטו-אירוטיות ברורות.
תמר טלמור כהן – מומחית לטיפול בכתיבה:
054-5637073
תסביך אדיפוס בטיפול בכתיבה
גם אצל ביאליק ניתן למצא את תסביך אדיפוס. כך למשל את השורה הראשונה ב"צפרירים" ניתן להבין חלקית כתסביך אידיפוס וכמשיכה מינית מודחקת של הדובר הילדי אל האם:
"הַנְשִׁיקַת פִּי אִמִּי, אִם-צִפְצוּף הַדְּרוֹר
תְּנוּמָתִי וַחֲלוֹמִי הַמָּתוֹק הִפְסִיקוּ?-".
נשיקת האם – התמימה והטעונה גם יחד, מניעה את כל המהלך השירי-אירוטי ומיקומה בטור הפתיחה מחדד את ערכה הסגולי. ויש לקרוא זאת גם על רקע העובדה האוטוביוגרפית שאביו של ביאליק מת בילדותו, כלומר לא היה לו מתחרה אדיפלי, דבר שחיזק את הפנטזיה הארוטית סביב אמו, והקשה על התרת המשיכה תוך הזדהות עם האב, כפי שאמור לקרות בפתרון טבעי ובריא של התסביך האדיפלי. והנה שורות הפתיחה של "זוהר":
"בְּעֶצֶם יַלְדוּתִי יְחִידִי הֻצַגְּתִּי,
וָאֶשְׁאַף כָּל-יָמַי סתָרִים וּדְמָמָה;
מִגּוּפוֹ שֶׁל-עוֹלָם אֶל-אוֹרוֹ עָרַגְּתִּי,
דְּבַר–מָה בַּל יְדַעְתִּיו כַּיַיִן בִּי הָמָה.
וָאָתוּר מַחֲבֹאִים. שָׁם דֹּם נִסְתַּכַּלְתִּי,
כְּמוֹ צפֶה הָיִיתִי בְּעֵינוֹ שֶׁל-עוֹלָם;
שָׁם נִגְלוּ לִי חֲבֵרַי, רָזֵיהֶם קִבַּלְתִּי
וָאֶחְתֹּם בִּלְבָבִי הָאִלֵּם אֶת-קוֹלָם".
היכולת של ביאליק לגעת ישירות בפצעי ילדותו הכואבים והלא פתורים תוך התחברות לכך במהלך הטיפול בכתיבה העניקה מאוחר יותר כוח לשיריו.
על השתיקה בטיפול בכתיבה
ביאליק שתק הרבה במהלך הטיפול בכתיבה. דר' רוזנבאום לא דחק בו לדבר והמתין בסבלות אין קץ שביאליק יחזור וידבר. שירים רבים של ביאליק משבחים את השתיקה ומודעים לאוזלת היד של המשורר ושל השפה. כך למשל בשיר "אבי", הוא כאילו מודע למגבלותיו כמשורר השואף לייצג את מלאות וכוליות ההוויה הקיומית אך אוצר המילים שעומד לרשותו מוגבל ותחום בתוך התחום הצר של השפה והתחביר. הנה כמה ציטוטים מתוך "אבי" המדגישים את השתיקה כתימה מרכזית ומציגים ביטויי שתיקה ואלם:
"נָזַל וַיְפַכֶּה חֶרֶשׁ לַחַשׁ שְׂפָתַיִם טְהוֹרוֹת
לַחַשׁ תּוֹרָה וּתְפִילָּה וְדִבְרֵי אֱלוֹהִים חַיִּים…
מִתְנַהֵל דּוּמָם וּלְאִיטּוֹ…
גָּמעַ הֶבֶל פִּיהֶם וְהִתְגָּאֵל בְּרּוַח שִׂפְתֵיהֶם…
אֵלֶם יְגוֹנוֹ הִכְרִיעָנִי…
וּתְפִילָּתִי בְחֵיקִי כָלָתָה…
וְעֵינָיו בֶּאֱרוֹת יָגוֹן, תוֹהוֹת בְּאֶפֶס תִּקְוָה…
וְזִרְמַת לְשׁוֹן שִׁיקּוּצִים"
במובן מסויים, גם רעש השיכורים בבית המרזח – הפוך וקוטבי לשתיקת האב, ומקצין ומחזק את עובדת שתיקתו. ראוי להזכיר בהקשר זה את המסה של ביאליק, "גילוי וכיסוי בלשון", המתייחסת לשתיקה בלשון ובשימוש בשפה. השתיקה היא טהורה, היא ערך עליון. השאיפה של המשורר אל הדף הריק, ידועה ומהווה אלמנט ארס פואטי מובהק בשירה המודרנית המודעת לעצמה. השתיקה של האב, מתקיימת כקוטב אופציונאלי אידאי אל מול "וְזִרְמַת לְשׁוֹן שִׁיקּוּצִים". מרגע הגיית המילה, הרי שהיא מסתאבת. המילים השחוקות לא ניתנות לשימוש שוב ואנשים אחרים משתמשים באותן מילים כחקיינים. בטיפול הפסיכותרפויטי המילולי בכלל, ובטיפול בכתיבה בפרט – שואף המטופל למצוא את הביטוי האותנטי והמדויק ביותר לחוויותיו ורגשותיו הסותרים לעיתים. המטופל בעזרת המטפל מחפש את המילים שכמו יתנו מקום לרגש החמקמק או הקשה לביטוי, הוא מחפש ביטוי מילולי שיתן לו מיכל, שיחזיק וירגיע אותו. המילים השחוקות המשומשות והרב פעמיות לא יכולות לתת לו את מבוקשו. אז הוא מעדיף לשתוק.
רצח האב בטיפול בכתיבה
רצח האב בטיפול בכתיבה שב ועלה כעשרים שנים מאוחר יותר. הטיפול בכתיבה אצל הביבליותרפיסט והפסיכותרפיסט דר' ליאוניד רוזנבאום, התרחש בין השנים 1910-1914. כתיבת השיר "אבי" היתה בשנת 1932. יש פער של כמעט 20 שנים בין שני התאריכים הללו. נדמה כי האב המתבזה מול השיכורים בשיר "אבי", הוא כיום ביאליק המתבזה מול משוררי החצר של חבורת משוררי "כתובים" ובראשם אברהם שלונסקי ואצ"ג, שמרדו בביאליק ומתחו עליו ביקורת ספרותית נוקבת. דמותו של האב, מתפצל לשתי תמונות שונות המשלימות זו את זו: התמונה האחת – של מות האב המהווה למעשה את רצח האב, גם במובן הפרוידיאני של המושג. התמונה השנייה – של מותו היומיומי של המשורר בידי חבורת המשוררים הצעירים מבקריו. אל מול הנוסח השירי הגס והבוטה של המשוררים הצעירים, מעמיד ביאליק נוסח פואטי נקי מכל רבב, יהודי, אמוני, טהור ונשגב.
רצח האב על פי זיגמונד פרויד
במאמרו "דוסטויבסקי ורצח האב", שבתוך הספר "מעשה היצירה בראי הפסכואנליזה" [הוצאת דביר] כותב זיגמונד פרויד את הדברים הבאים:
"רצח האב הוא לפי התפיסה הידועה, החטא הקמאי והראשי של מין האדם ושל היחיד כאחד. מכל מקום, רצח האב הוא המקור העיקרי לרגש האשמה, ואין אנו יודעים אם הוא המקור היחיד… יחסו של הנער אל אביו הוא, כפי שנוהגים לומר, דו ערכי. מלבד השנאה שבו, שהיתה מתאווה לסלק את האב כמתחרה, מצויה ברגיל בנפשו מידה של חיבה אליו. שתי עמדות מתמזגות בהזדהות עם האב. הנער מבקש להיות במקומו של האב, משום שהוא מעריץ אותו, משום רצונו להיות כמוהו – משום רצונו לסלק אותו. ברגע מסויים למד הנער לדעת, כי ייענש על משאלתו לסלק את אביו, וענשו יהיה סרוסו. ומפחד הסירוס – הוויי אומר, למען קיום גבריותו – חוזר הוא בו משאלתו להיות לבעל לאמו ולסלק את אביו. כל זמן שהפחד מוסיף לקנן בלא מודע, יוצר הוא את היסוד לרגש האשמה".
ראשית, אתייחס למושג בהקשר של "רצח" ביאליק, על ידי שלונסקי וחבורתו, אצ"ג ואחרים.
רצח האב אצל שלונסקי ואצ"ג
הסיבה הפרוידיאנית של שלונסקי ואצ"ג לרצוח את ביאליק, אביהם הרוחני והמשורר ששלט בכיפה באותן שנים, היתה רצונם לשלוט ברפובליקה של השירה העברית. ברצון "לרצוח" את ביאליק – מושא התשוקה והמטרה הלא היא "השירה העברית", והרצון להשתלט עליה. בערוב ימיו, נדמה כי ביאליק חשף רבדים ביוגרפיים באופן אותנטי יותר ושאינו מאפשר לבטל את הפרשנות האוטוביוגרפית. "יתמות" ובכלל זה "אבי" הוא קודם כל ולפני הכל שיר אישי אוטוביוגרפי, וככזה יש לקראו. בהחלט יכול להיות שהעובדה שביאליק המבוגר היה כנה יותר, הפכה את דמותו לפגיעה יותר וחשפה אותו גם לחיצי ביקורת מצד צעירי המשוררים של אותה תקופה.
רצח האב הפרטי של ביאליק
לפי פרשנות נוספת בהקשר למותו של דמות האב בשיר "אבי", מושא התשוקה של הילד הדובר, היא האם הביולוגית שלו, זו שנתאלמנה. מכאן גם נובע רגש האשמה של הדובר:
"הָהּ, לוּלֵא קָטנְתִּי כָּכָה, לוּלֵא רָפִיתִי כחַ,
וָאֶתְנָה כְּתֵפִי עִם כְּתֵפוֹ וְצַוָּארִי עִם צַוָּארוֹ אָשִׂים".
מעבר למשמעות האירוטית החבויה בשורות אלה – גם הומוסקסואלית עם האב וגם הטרוסקסואלית עם האם – הרי שברגע שהאב מת, נרצח, הבן נהפך בעצמו להיות האב. האב המת רוצח אותו כל יום מחדש ומייסרו ברגשות אשמה. האם זוהי הסיבה שאצ"ג חזר בו מדבריו על ביאליק? האם ניתן למצא גם אצל שלונסקי רמז לכך שהוא חזר בו?
הפראדוקסליות והאמביוולנטיות בטיפול בכתיבה
הפראדוקסליות והאמביוולנטיות הן תכונות מפתח להבנת שירתו של ביאליק, רבדים שונים וסותרים שקיימים באופן טבעי בנפשו המורכבת של ביאליק המטופל. המקום שניתן בטיפול אצל דר' ליאוניד לרבדים השונים ולמשאלות לבו הסותרות לא אחת – איפשרו לביאליק לחיות באופן מלא ושלם יותר עם המורכבות. הפראדוקסליות והאמביוולנטיות הן שמבריחות ומחברות ביחד את כל המישורים והרבדים בשיריו לאורכם ולרוחבם, והן שמאפיינות את יצירתו של ביאליק יותר מכל תכונה אחרת. שירתו האוטוביוגרפית של ביאליק עברה שינויים מרחיקי לכת עם השנים, משירה אלגורית ולא אישית, שממנה מבצבצים חוטים אישיים ואוטוביוגרפיים, דרך שירים לאומיים בגוף ראשון, שבהם היסוד הפרסונלי והאימפרסונלי שקול זה כנגד זה, ועד לשירה וידויית וחשופת עצבים. לקראת הסוף הצליח ביאליק להשיל מעליו את כל השכבות והקליפות והעטיפות, ולכתוב שירה צלולה, חשופה ובעלת טון וידויי אותנטי, בעיקר בשיר המחזור "יתמות", שנותח בחלקו הראשון של מאמר זה.
הטיפול בכתיבה כמוצא מבדידות
עבור ביאליק היה הטיפול בכתיבה מוצא מבדידותו. ביאליק היה איש בודד שמצא מזור לנפשו ואוזן קשבת אצל דר' ליאוניד רוזנבאום הביבליותרפיסט והפסיכותרפיסט. גם בחורפים הכבדים של אודסה, התבוסס ביאליק בשלג הכבד וברחובות החשוכים עד לקליניקה של הדר' רוזנבאום ומעולם לא החסיר או אחר לפגישה. בצייתנות של חייל, אריס או צמית, התייצב ביאליק לטיפול בכתיבה, נענה להנחיות הכתיבה של הביבליותרפיסט, ושתה בצמא את הסבריו ואת פרשנותו של המטפל למצוקותיו. אם לסכם את הטיפול בכתיבה שתואר כאן, הרי שמדובר בהצלחה מקצועית של הביבליותרפיסט דר' ליאוניד רוזנבאום שקיבל את ביאליק כמו שהוא, האמין לו והאמין בו גם ברגעים של אובדן דרך כמעט מוחלט וגם בשלב שביאליק עוד היה צעיר "יהודי נודד" חסר עמוד שדרה עצמי וחסר בטחון. בתנאים אלו ובאמצעות מרחב הכתיבה התאפשר לביאליק להשלים את תהליך ההיפרדות שלו מהוריו ומהזהות הקולקטיבית של עמו, ליצור אינטגרציה בנפשו בין חלקים מסוכסכים או מפוצלים באישיותו, ולהתחבר מחדש למקור חיותו הפנימי שכמעט גווע ומת. ודבר אחרון: חשוב לי להזכיר לקורא המתמיד שלי, זה שקרא את כל המאמר הזה וצלח את שני חלקיו, שמדובר בבדותה אחת שלמה, אבל חיננית בדרכה שלה.