סערת הטיפול הפסיכולוגי של בני גנץ

זה בשום פנים ואופן לא מאמר פוליטי ומטרתו להגן על שדה הטיפול הפסיכולוגי ולהילחם בסטיגמה השלילית של שדבקה בו. בתאריך 29 למרץ 2019 הידרדרה מערכת הבחירות לתהומות של שפל וקניבליזם בעקבות ידיעה חדשותית  במעריב און ליין של העיתונאי רביב דרוקר על טיפול פסיכולוגי שקיבל בני גנץ במשך שנתיים שלוש על ידי פסיכולוגית מרמת השרון. בידיעה נאמר שהטיפול כלל גם תרופות.

בתגובה הגיב בני גנץ  שמדובר "בשקר גס, בוטה וחמור…הפסיכולוגית האמורה היא יועצת ארגונית וכזו ליוותה עניינים עסקיים וארגוניים". מאוחר יותר הוא הגיב בראיון: "הכדורים היחידים שאני מכיר זה 5.56 ו 7.62", שזה כמובן קליעים של כלי ירי. נו באמת אחלה גבר!

מירי רגב כינתה את בני גנץ: "לא אפוי", וקמפיין הליכוד התהדר בכותרת: "בני גנץ איבד את זה", תוך רמיזה לאובדן שפיות ולכך שהוא מטופל בציפרלקס, פרוזק וכד'. כמובן שזה לווה במתקפת בוטים וציוצים בפלטפורמות החברתיות ובמתקפת סמסים הבאה: ""חשיפה – מועמד לראשות הממשלה סובל מדיכאונות ומטופל נפשית. האם ניתן לגנץ לנהל את המדינה?". עו"ד יורם שפטל טען בשידור בערוץ 20: "זה אדם שצריך לשבת במחלקה סגורה, לא בראשות הממשלה".

חשוב לציין שפסיכולוגית אינה רופאה ולכן אינה רשאית לחלק מרשמים לתרופות. גם אשת ראש הממשלה היא פסיכולוגית בשירות הציבורי – אז על מה בדיוק מלין קמפיין הליכוד? חשוב לגם להבהיר שטיפול פסיכולוגי וכדורים שניתנים למטופל במסגרת פסיכיאטרים הם חלק מהחיים של רבים מאתנו ועוזרים להם לתפקד ולהתקדם.

ההגנה על בני גנץ

אמנם אף כלי תקשורת ואף מהדורת חדשות לא התנערה מהדימוי השלילי שדבק בטיפול הפסיכולוגי, מהאסוציאציה השלילית שיש למטופל שכזה, אך הסטיגמה השלילית שבבסיס הטענה של הליכוד נגד גנץ יצרה גם התנגדות והרשת יצאה משלוותה. אנשים רבים יצאו נגד הסטיגמה השלילית שיש להליך שכזה. יו"ר איגוד הפסיכיאטריה דר' צבי פישל ביקר בחריפות את התופעה במאמר שכותרתו: "תתבייש – מחלת נפש אינה עלבון". צופית גראנט כתבה: "ראש הממשלה צריך להתנצל בפני פגועי הנפש במדינת ישראל". שלי יחימוביץ' כתבה: "מגיע לו שאפו על נורמליות ואנושיות… ממש לא היה מזיק לי גם עכשיו". אבי בניהו מקורבו של גבי אשכנזי, מספר ארבע במפלגת כחול לבן כתב: "אין לי בכלל בעיה עם זה… פניתי למערך בריאות הצבא וטופלתי בציפרלקס". פאולה רוזנברג מגישת הטלוויזיה כתבה: "אדם היושב מול איש מקצוע ומתבונן בחייו הוא אדם מודע יותר, קשוב לעצמו וכתוצאה מכך לאחרים". גם מפקד חיל האוויר לשעבר, אלוף [במיל] אמיר אשל פרסם מאמר הגנה בבני גנץ שבו כתב: "לקרוא לרמטכ"ל שהקדיש את חייו למדינה "לא שפוי" רק בגלל יריבות פוליטית זה מעשה שלא ייעשה".

הפספוס בתגובה של בני גנץ

מה שהכי חמור בכל העניין הזה זו העובדה שבני גנץ מתנצל. למה דווקא נבחר ביטוי של " סערת הטיפול הפסיכולוגי של בני גנץ" מכיוון שהבעיה היא בהנחת היסוד של גנץ לגבי טיפול פסיכולוגי, כהליך מגונה שמצביע על חולשה. דווקא רמטכ"ל לשעבר היה צריך לתת כבוד לסיוע נפשי שחיילים וצעירים רבים כל כך נזקקים לו. אני כמובן חושבת שאין שום פסול בטיפול פסיכולוגי למועמד לראשות הממשלה, או לכל מנהיג ופוליטיקאי, ובכל תפקיד שהוא.

דווקא התגובה של בני גנץ היא זו שמכעיסה אותי. במקום לבוא ולומר שטיפול פסיכולוגי היה הופך אותו למנהיג טוב יותר, הוא בחר להתנער מהעניין. חבל שבני גנץ, כאדם שהיינו רוצים שיהיה נאור ואינטליגנט יגיד: "על מה אתם בכלל מדברים? חבל שלא הלכתי לטיפול פסיכולוגי. אם אני אלך זה יהיה יותר טוב". משום מה חמקה מבני גנץ העובדה כי טיפול נפשי יכול להפוך את המטופל לאדם שלם יותר. ראוי גם לציין שווינסטון צ'רצ'יל, אדריכל הניצחון על הנאצים במלחמת העולם השנייה, היה מטופל בטיפול תרופתי.

עולמו הפנימי של המטופל

לכל אדם יש עולם פנימי. מרכיבי העולם הפנימי הם הלא מודע, קונפליקטים פנימיים, משאלות ופנטזיות. מה שטוב בתהליך הטיפולי הוא כשבנאדם בטיפול הוא נהייה יותר מודע לעולם הפנימי שלו ויש לו יכולת לשלוט בו. מנהיג מן הראוי שיהיה מודע למה ש"מפעיל" אותו מבפנים. לא טוב אם עולם הקונפליקטים הפנימיים של מנהיג ינהל אותו ואת תהליך קבלת ההחלטות שלו וינהל גם את המדינה.

יכולת ההפרדה שנבנית במהלך הטיפול הנפשי

לכל אדם יש קונפליקטים פרטיים וטיפול נפשי יכול לעזור לעשות את ההפרדה בין האישי והציבורי. כשאתה בטיפול יש לך יכולת טובה יותר לא להשליך קונפליקט פנימי, משאלות, פנטזיות, שאיפות משיחיות וכד'. טיפול נפשי מאפשר להפריד בין משאלות הלב ובין התפקוד בפועל. אין בנאדם שאין לו צרכים אישיים, ומנהיג מדיני שהולך לטיפול אוסף את ההשלכות שלו ויש בו יכולת הפרדה בין הקונפליקטים הלא מודעים ויכולת הכלה בין הצרכים של המדינה ובין הצרכים שלו.

התקדמות מטאורית במהלך טיפול נפשי

לפעמים קורה גם שיש בטיפול התקדמות מטאורית, מעין קפיצת דרך. זה קורה פעם ביובל וזה יכול להיות מאוד מרגש למטפל המתבונן מהצד. למרות רגש השמחה, אסור לו למטפל לבטא רגשות שמחה, קירבה והערכה אישית כלפי מטופל שעבר פריצת דרך. גאוותו ואהבתו והערכתו למטופל, יכולה לאיים על המטופל. לא פעם המטופל נמצא במצב מאוים מפני רגשות קירבה שכאלה. לפעמים אני חושבת על מנהיג מדיני כזה או אחר שלא הייתה מזיקה לו מן התקדמות מטאורית שכזו במהלך של טיפול נפשי.

***המאמר אינו פרי עטה של תמר טלמור כהן