פרויד וטיפול נפשי במערכות ציבוריות
במאמר זה אסקור בקצרה מעט מתוך מה שלקחתי מהקריאה בפרויד לקליניקה או לחיים. בזמנו, טיפלתי במסגרות ציבוריות. בעבודה הטיפולית בתוך מערכות יש לא פעם קושי רב לשמור על המרחב האנליטי, בעיקר בגלל אילוצי מערכת.
פסיכותרפיה על רקע הקריאה ב"תנ"ך" של הפסיכואנאליזה
לטיפול הפסיכותרפי יש ערך רב בבואו במגע עם קריאה ב"תנ"ך" של הפסיכואנאליזה, במקור לכל המדרשים, הפירושים והגישות הטיפוליות. קריאה שכזו נסכה בי בטחון מול המערכת, על קיום כמה תנאים בסיסיים ועקרוניים בעבודתי. זאת בדומה לקריאה בתנ"ך, לפני שנים, כאשר עשיתי תואר שני בשירה (וספרות) עברית. הקריאה הזו נסכה בי בטחון כקוראת וככותבת.
פסיכותרפיה ו"עצות לרופא" של פרויד
'בעצות לרופא', פרויד כותב שאין להתאמץ לזכור (ולכתוב) דברים מסוימים מדברי המטופל.
עבורי, עם הנטייה שלי להתאמץ לזכור, יש בתפיסה הזו משהו משחרר, ואני משתדלת לפזר תשומת לב שווה מבלי להתאמץ לזכור בחדות. למי שלא יודע, חלק מהפרקטיקה הטיפולית, מחייבת לכתוב סיכומי פגישות אחרי כל פגישה ופגישה. מעין יומן טיפולי. כשמביאים תיאור מקרה להדרכה אצל מטפל בכיר ממך, המהווה חלק מההכשרה כמטפל, נכון הדבר שבעתיים.
פסיכותרפיה ויחסי מטפל מטופל
במהלך הטיפול הפסיכותרפי, נבנית מערכת יחסים בין המטפל והמטופל. לכאורה זוהי מערכת יחסים מקצועית, שבין נותן שירות למקבל שירות, בין לקוח לספק – ועדיין מדובר ביחסים מורכבים. התפיסה שכאשר המטופל עסוק במטפל, יש להתעניין בדברים שהוא רוצה מהמטפל, בצרכים שלו, לאפשר לו להמשיך לדבר, ולא להיתקע ביחסי ההעברה בלבד, מאוד נראית לי. משמח אותי לחשוב שזו הדרך הנכונה להתייחס למטופל. בעיקר נכון הדבר לנוכח הדיבור העודף שראיתי בהדרכות ובישיבות צוות, אצל מטפלים על היחסים עם המטופלים. פעמים רבות מעלים מטפלים בישיבות הללו, אסוציאציות חופשיות על דברי המטופל, ולא נשאר מקום למטופל. ביחס לעבודתי זה הוריד לי את האבן מהלב ואת האשמה, על כל אותם מקרים שבהם לא מיקדתי את המטופל ב"מה הוא אומר לי" והמשכתי להקשיב לדבריו.
חייגו לתמר טלמור כהן לקבלת פרטים נוספים:
054-5637073
משך הטיפול בפסיכותרפיה בילדים
אצל ילדים טיפול של שנה או שנתיים, בתדירות של פגישה פעם בשבוע, לעיתים קרובות עושה את שלו. לא נראה שהילד זקוק לטיפול ממושך יותר, זאת בניגוד לטיפול במבוגרים. בדרך כלל אצל ילדים האפקט מהיר יותר, השינוי ניכר יותר, המהפך חל בטווח של כשנה שנתיים. ומרגע שנראה שהושג שינוי, הוא גם "מחזיק" לאחר תום הטיפול. כנראה שזה לא רק 'אפקט של סוגסטיה'. מה פרויד היה אומר על זה ?
על האפקטיביות של הטיפול הפסיכותרפי בילדים
טיפול בפסיכותרפיה עם ילדים אפקטיבי יותר, מכיוון שהשפה שלהם היא שפה של משחק ויצירה, ולא רק שיחה, ועם זה עובדים בטיפול. למטפל יש יותר מעורבות פעילה במשחק. ולכן יהיה זה מלאכותי לשתוק ולהגיב "כמו מנתח", כפי שמציע פרויד. בפרט שאצל ילד האגו פחות מפותח מאשר אצל מטופל מבוגר. בטיפול במבוגרים, המטופל יכול לשאת את שתיקת המטפל כי הוא רוצה להצליח באנליזה. הוא מבין כי זה לטובתו ומכיל את זה.
שתיקת המטפל במהלך הטיפול בפסיכותרפיה
לא פעם משתררת שתיקה עמוקה במהלך הטיפול הפסיכותרפי במבוגרים. המטופל שותק מכל מיני סיבות ומתמודד עם השתיקה בכל מיני אופנים שונים. המטפל מחויב לשתוק, כדי להקשיב באמת ולאפשר למטופל את המקום והמרחב והזמן להעלות תכנים שהוא בוחר.
תגובתיות למטופל – האם להביע את התפעלותי במהלך הטיפול הפסיכותרפי בילדים?
זו אכן שאלה טובה. בעניין ההתפעלות בעבודה עם ילדים: לפי פרויד אין לפעול מתוך המשאלה הגרנדיוזית של המטופל להגיע למקום שלא צריך דבר, ואין לתת לו את ההתפעלות שצריך. אבל אני חושבת שבעבודה עם ילדים לא יתאפשר טיפול, אם המטפל לא נענה בחום ובספונטניות למחוות של הילד. האם עלי לשחק במסירות עם הילד במהלך הטיפול הפסיכותרפי? כאשר הילד מוסר למטפל כדור בציפייה למשחק מסירות, המטפל לא יכול רק להמשיך לשבת ולהרהר בקול אודות משמעות משחק המסירות עבור הילד. וכך גם כשהילד לאחר כישלונות מצליח סוף סוף לקלוע לסל ומביע שמחה על כך, או כאשר הוא מספר בהתרגשות שעכשיו כבר יש לו חברים. כדאי לדעתי להגיב בחמימות והשתתפות אמיתית בשמחתו (אם מרגישים את זה, כמובן). רק בשלב השני, אפשר גם להתייחס לספקות, תחושות שעליו להצליח עבור הוריו וכו'.
פרויד והפאלוס הגברי
אני לא מקבלת את הביקורת על פרויד. רוב האנשים לא קראו את פרויד ומניחים שהכל קשור אצלו במיניות. יש איזושהי סטיגמה כזו על פרויד, כאילו שסיגריה המופיעה בחלום, מסמלת רק את הפאלוס הגברי. זה נכון שהעיסוק בהתפתחות הפסיכוסקסואלית, מאוד משמעותית אצל פרויד. השלב האוראלי, האנאלי והפאלי. זה משהו ידוע ומרכזי בתיאוריה של פרויד. הוא דיבר על מיניות של ילדים בתקופה של טאבו, תקופה שבה זה לא היה מקובל. אבל מכאן ועד להשטחה שבה הוא מוצג לעיתים, הדרך ארוכה.
פרויד מדהים. אין על פרויד
בחיבורים של פרויד יש הקשרים תרבותיים רחבים ועומקים מרשימים. הביקורת על פרויד משטיחה אותו לכדי קריקטורה ונובעת לא פעם מחוסר יכולת לגשר על פני מאה שנים ויותר, חוסר יכולת להתמודד עם התיישנות של הטקסט, כמו גם ניסיון להתנער מהשפעתו החונקת ומצילו הכבד של האב המייסד של הגישה פסיכואנליטית. פרויד מדהים. אין על פרויד. יש לו ראיה רחבה של החברה, של התרבות, של נפש האדם וזו ראיה מורכבת ועשירה.
"טוטם וטאבו" של פרויד
"טוטם וטאבו" למשל, אינו עוסק במבנה הנפש במובן הצר של המילה. הספר משלב תפיסה פסיכולוגית, עם מושגים מתחום התרבות ומדעי החברה. הספר נכתב בשנת 1913, ופרויד עושה בו הקבלה בין תרבויות שיבטיות ופרימיטיביות לגבי הטוטם. הוא מדגיש שאפילו בשבטים של קאניבלים, יש טאבו מאוד רציני סביב גילוי עריות. גילוי עריות נתפס כחמור יותר מאכילת אדם. גם תרבויות הטוטמים אצל האינדיאנים, נבנו עם הקפדה יתרה והם היו מרחיקים את הילד מהאם מהר מאוד.
פרויד כבורא יש מאין
יש בו בפרויד, את היכולת לברוא יש מאין, תחום שלם של חשיבה, מרחב שלם של מושגים, מתודולוגיה ודיסציפלינה חדשה. "משה והמונותיאזם", הוא החיבור האחרון של פרויד. הספר נכתב בשלושה המשכים לאורך שנות השלושים של המאה העשרים, לאחר עליית הנאציזם. פרויד כבר גר באנגליה באותם שנים. יש הרואים בספר סימנים לביקורת על הנאציזם. גם כאן, הפרידה של פרויד מהאל, מהדת היהודית, יחד עם האמביוולנטיות שלו ביחס לדמותו המיתולוגית של משה וביחס ליהדותו המובלעת של פרויד, מרתקת בעיני.